קרליזם (בסקית: Karlismo, ספרדית: Carlismo) הינה תנועה פוליטית ומסורתית, הטוענת לכתר הספרדי, אשר הוקמה על ידי דון קרלוס, רוזן מולינה מבית בורבון.

התנועה הוקמה בעקבות מחלוקת על הירושה ואי שביעות רצון נרחבת מהתנועה האלפונסינית של בית בורבון. התנועה היתה בעוצמתה בשנות ה-30 של המאה התשע עשרה אך חוותה תחייה בעקבות תבוסת ספרד במלחמת ארצות הברית–ספרד בשנת 1898, כאשר ספרד איבדה לארצות הברית את השטחים האחרונים המשמעותיים שלה מעבר לים: קובה, גואם, הפיליפינים ופורטו ריקו.

לקרליזם היה כוח רב בספרד בין 1833- 1975, סוף תקופת פרנקו. בתפקיד זה, הקרליסטים היוו הגורם המרכזי למלחמות הקרליסטיות במאה ה-19, וגורם חשוב במלחמת האזרחים בספרד בשנות השלושים של המאה העשרים. כיום הקרליזם הוא כוח שולי.

מקור

חוקי הירושה

באופן מסורתי, כל ממלכות ספרד מלבד אחת אפשרו את המלכת בנות המלך בהיעדר בנים ואחיות(העדפה גברית). הממלכה היוצאת מן הכלל, אראגון, נטתה להעדיף חצי סאליזם. הכללים המורכבים ביותר יצרו את "קוד שבעת החלקים" של סוף המאה ה-13.

ב- 1 בנובמבר 1700 נסיך בורבון הצרפתי, פיליפה החמישי, עלה לכס הספרדי. בבית המלוכה הצרפתי הוחל החוק הסאלי, אשר לא התיר ירושה נשית. לפיכך, סדר הירושה הספרדי המסורתי נאלץ להשתנות למערכת סאלית למחצה, שהדרה את הנשים מהכתר אלא אם כן כל הזכרים במוצא האגנאטי מפיליפ, בכל ענף כלשהו, ​​נכחדו. שינוי זה אולץ ככל הנראה על ידי לחץ חיצוני להימנע מכל איחוד אישי אפשרי של כתר ספרד עם מלוכה זרה כמו צרפת. (מלחמת הירושה הספרדית (1701–1714) פרצה כדי למנוע מספרד וצרפת לאחד את שתי הממלכות תחת אותו המלך.) אף שממשלת ספרד עשתה כמה ניסיונות לחזור לחוקים המסורתיים, כמו בצו 1789, מאת קרלוס הרביעי מספרד, שאלת הירושה הפכה לדחופה רק כאשר פרננדו השביעי מצא את עצמו חולה, ללא שום צאצא, בשנת 1830, אך עם אשה בהריון. הוא החליט בשנת 1830 להוציא את צו 1789 להבטחת הכתר לילד שטרם נולד, גם אם היא נקבה. החוק הציב את הילדה, הנסיכה איזבלה השנייה, לפני אחיו של פרנדדו, דון קרלוס, שעד אז היה היורש.

בני גילו רבים (החל מאחיו של המלך ובענפי צוערי בורבון) ראו את הירושה המשתנה כלא חוקית בענפים שונים. הם היוו את הבסיס למפלגה הקרליסטית, שהכירה רק בחוק הירושה החצי-סאלי שהעניק לדון קרלוס עדיפות על בתו של פרננדו, איזבלה השנייה לעתיד.

סדר זמן היסטורי

13 במאי 1713: פיליפה החמישי, הראשון מהבורבונים הספרדיים, יחד עם הקורטס, הפרלמנט של ספרד, משנה את סדר הירושה לכתר הספרדי מזה שתואר בשבעת החוקים. כאשר הכלל הקודם כלל העדפה גברית, החוק החד�� של פיליפ הנהיג חוק חצי-סאלי, לפיו הצטרפות של נקבה או צאצאיה אפשרית רק בעקבות הכחדתם של כל הזכרים השושלתיים מפיליפ החמישי.

1789: בתקופת שלטונו של קרלוס הרביעי, הקורטס מאשרים את הפיכת מערכת הירושה לסדר הירושה המסורתי של שבעת החוקים. עם זאת, החוק לא הוכרז, בין היתר בגלל מחאה של ענפי הצוערים של בית בורבון (הענף הסיציליאני וענף הפרמזן), שראו בכך כמפחיתים את זכויותיהם התורשתיות.

1812: חוקה ספרדית חדשה משנה ​​את חוקי הירושה בהתאם לשבעת החוקים.

31 במרץ 1830: פרננדו השביעי, באותו זמן ללא צאצא ואשתו הרביעית בהריון, מפרסם את הסנקציה הפרגמטית משנת 1830 אשר מאשרת את חוק 1789, ובכך מחזיר את סדר הירושה שלפני פיליפה.

10 באוקטובר 1830: איזבלה השנייה נולדה לפרדיננד השביעי. לאחר כמה תככים בבית משפט, הסנקציה הפרגמטית אושרה סופית בשנת 1832. אחיו של פרדיננד, דון קרלוס, עד אז היורש החזק, מרגיש שנשדד מזכויותיו ועוזב לפורטוגל.