לדלג לתוכן

מוזיאון רודן

מוזיאון רודן
Musée Rodin
מידע כללי
סוג גלריה, מוזיאון לאומי עריכת הנתון בוויקינתונים
על שם אוגוסט רודן עריכת הנתון בוויקינתונים
כתובת אוטל בירון, הרובע השביעי של פריז, צרפת
מיקום הרובע השביעי של פריז עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מבקרים בשנה 550,639 (נכון ל־2019)
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה ?–1916
תאריך פתיחה רשמי 2018 עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 48°51′19″N 2°18′57″E / 48.855356°N 2.315819°E / 48.855356; 2.315819
www.musee-rodin.fr
(למפת פריז רגילה)
 
מוזיאון רודן
מוזיאון רודן
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מוזיאון רודןצרפתית: Musée Rodin) הוא מוזיאון בפריז שבצרפת המוקדש לעבודותיו של הפסל הצרפתי אוגוסט רודן. המוזיאון נפתח בשנת 1919 וממוקם באוטל בירון (Hôtel Biron), בית אחוזה אלגנטי מהמאה ה-18, ברח' וארן 77 ברובע השביעי.

ההיסטוריה של המוזיאון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיאון שוכן במבנה ההיסטורי של אוטל בירון, בית אחוזה שנבנה בשנת 1730 עבור ייצרן פאות נוכריות מצליח בשם אברהם פרנק. מאוחר יותר עבר המבנה לידיה של הדוכסית ממיין אשת בנו של לואי ה-14, ממנה לידי מאדם דה מונטספאן, ולבסוף לידי המרשל בירון, שהיה גנרל בממשלה המהפכנית[1]. בשנת 1753 רכש אותו המרשל דה-בירון בן למשפחת מפקדי צבא מהוללת שטיפח מאוד את הגנים, אך הוצא להורג בגיליוטינה בשנת 1793. בהמשך, עד שהפך למוזיאון, אוטל בירון עבר מספר גלגולים מעניינים, בין היתר הוא שימש כאולם ריקודים, כמקום מגורים לנזירות וכבית ספר לבנות, עד שבשנת 1908 הפך לדירות סטודיו לאמנים. באוטל בירון התגוררו נסיכים, חשמן, שגריר רוסיה ונזירות. בראשית המאה ה-20 נבנו מבנים ששימשו אומנים כמו איזדורה דאנקן, ז'אן קוקטו, אנרי מאטיס ורודן עצמו שהציל את הבית מהרס. בשנת 1911 המדינה רכשה את המקום[2].

רודן התפרסם וזכה להכרה רבה עוד בימי חייו. הצלחתו הייתה רבה כל כך שהמדינה הציעה לו להתגורר ולעבוד באוטל הפרטי ללא שכר דירה ובתנאי שיוריש את עבודותיו למדינה לאחר מותו. רודן מצדו דרש שעבודותיו יוצגו לציבור הרחב ויישארו באותו המקום. כך נולד בשנת 1919 מוזיאון קטן, מרגש, נפלא וחשוב, באחד המקומות השלווים והנעימים ביותר במרכז פריז. רודן התגורר באוטל בירון מאז שנת 1908 ועד מותו בשנת 1917.

אוטל בירון, המשתרע על שטח של 3 דונם בפאריס. עיצוב הפנים של המוזיאון מהודר למדי: מדרגות שיש, רצפת עץ ותקרות מעוצבות. באולמות התצוגה ובגנים פזורות יצירות רבות אשר חלקן זכו לתהילת עולם.

ב-12 בנובמבר 2015, לרגל  יום הולדת 175 שנה לרודן, נפתח המוזיאון מחדש לאחר שיפוץ וחידוש הבניין המתפורר שארך מספר שנים[3]. מבנה לא תוחזק באופן נאות מאז המאה ה-18 ונדרשו לשם כך תיקונים רבים, כולל הצגת רפליקות היסטוריות מדויקות.  Catherine Chevillot מנהלת המוסד, מסרה ש"לכל גילוי התבקש פתרון מתאים, שכן זו הייתה הזדמנות לעשות דברים בדרך הנכונה; לאפשר נגישות למוגבלים, ולדאוג לטכנולוגיה עכשווית במקום". שיתוף פעולה ייחודי נוצר בין המוזיאון לבין  Farrow & Ball לשם צביעת המקום, והצבע Biron Gray, צבע אפור ירוק, נוצר במיוחד עבור הפרויקט.

רודן הוריש את מרבית פסליו וכן ציורים של וינסנט ואן גוך ופייר-אוגוסט רנואר לממשלת צרפת, בתנאי שיהפכו את ביתו למוזיאון המוקדש לעבודותיו. המוצגים במוזיאון מאורגנים לפי סדר זמנים, לאורך כל שנות פעילותו של רודן[4].

בגן המוזיאון ממוקמות המפורסמות ביצירותיו של רודן לרבות האדם החושב, פסלו המפורסם של רודן, שהפך לסמלה האוניברסלי של הפילוסופיה. הפסל הראשון בגודל מלא נוצק מארד בשנת 1902 והוא זה שמוצג כיום בגן המוזיאון[5].

הפסל שערי הגיהנום הוזמן בשנת 1880 ככניסה למוזיאון לאמנות דקורטיבית. המוזיאון לא נבנה, אבל רודן עבד על הפסל עד יום מותו. הפסל מתנשא לגובה של שישה מ', רוחבו ארבעה מ', ומקשטות אותו 180 דמויות המייצגות סצנה מתוך התופת של דנטה[5].

חלקים רבים מהאוסף נמצאים באתר המשני של המוזיאון הנמצא במודון Meudon מחוץ לפאריס.

אולם מספר 16 במוזיאון מוקדש ליצירותיה של קאמי קלודל. מטרתו להזכיר את חשיבות הקשר המיוחד שהיה בין רודן לקלודל.

למוזיאון רודן שייך גם מוזיאון במאודון (Villa des Brillants, Meudon)[6]. מוזיאון נוסף המוקדש ליצירותיו של רודן שוכן בעיר פילדלפיה שבארצות הברית.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מוזיאון רודן בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ מדריך מישלן, פאריז, בני ברק: סטימצקי, 1977, עמ' 182
  2. ^ אביטל ענבר, תענוגות פאריס, תל אביב: בבל, 2003, עמ' 218
  3. ^ זיוה קורט, מוזיאון רודן פותח את שעריו מחדש, באתר מעבר למראה - בלוג האמנות של זיוה קורט, ‏5.2.2016
  4. ^ מדריך Eyewitness פאריז, שטיינהרט קציר, 2010, עמ' 187
  5. ^ 1 2 קתרין לה נבה, כריסטופר פיטס, ניקולה וויליאמס, המדריך הממוקד פאריז, נתניה: שטיינהרט-שרב, 2013, עמ' 225
  6. ^ דן אלמן, מוזיאונים באירופה, כרך ב, בן שמן: מודן, 2008, עמ' 312