הצגת המקור של הדף "דוד בן-גוריון"

אין באפשרותך לערוך את הדף הזה, מהסיבות הבאות:
דף זה מוגן, כך שרק משתמשים ותיקים יכולים לערוך אותו.
לפרטים וסיבות להפעלת ההגנה, עיינו בדף השיחה וביומן ההגנות.
לבקשת הסרת ההגנה או לעריכת הדף, פנו לדף הבקשות ממפעילי המערכת.
כתובת ה־IP שלך נחסמה בכל אתרי הוויקי. החסימה בוצעה על־ידי ‪Jon Kolbert‬. הסיבה שניתנה לחסימה היא: Open proxy/Webhost: Visit the FAQ if you are affected
- תחילת החסימה: 02:59, 31 באוקטובר 2023
- פקיעת החסימה: 02:59, 1 באוקטובר 2026
כתובת ה־IP הנוכחית שלך היא 178.128.105.246. הטווח החסום הוא 178.128.0.0/16. יש לציין את כל הפרטים האלה בכל פנייה לבירור החסימה. אם נראה לך שנחסמת בטעות, אפשר למצוא מידע נוסף והוראות בדף המדיניות הגלובלי No open proxies. מלבד זאת, נא לדון בחסימה על־ידי שליחת בקשה לביקורת באתר מטא. אפשר גם לשלוח מכתב בדואר אלקטרוני לתור ה־VRT של הדיילים בכתובת stewards@wikimedia.org ולכלול בו את כל הפרטים לעיל.
באפשרותך לצפות בקוד המקור של הדף הזה ולהעתיקו.
{{מפנה|בן-גוריון}}
{{מנהיג
| שם = דוד בן-גוריון
| שם בשפת המקור = -
| תמונה = [[קובץ:David Ben-Gurion (D597-087).jpg|250px|מרכז]]
| כיתוב = דוד בן־גוריון, 1960
| תאריך לידה = [[16 באוקטובר]] [[1886]]
| תאריך לידה עברי = [[י"ז בתשרי]] [[ה'תרמ"ז]]
| תאריך פטירה = [[1 בדצמבר]] [[1973]]
| תאריך פטירה עברי = [[ו' בכסלו]] [[ה'תשל"ד]]
| מקום לידה = {{דגל|האימפריה הרוסית}} [[פלונסק]], [[האימפריה הרוסית]]
| מקום פטירה = {{דגל|ישראל}} [[רמת גן]], [[ישראל]]
| דת = [[יהדות]]
| מדינה = {{דגל|ישראל||+}}
| מקום קבורה = {{דגל|ישראל}} [[מדרשת בן-גוריון]], [[שדה בוקר]]
| השכלה = * [[אוניברסיטת ורשה]]
* [[אוניברסיטת איסטנבול]]
| מפלגה = [[מפא"י]], [[רשימת פועלי ישראל|רפ"י]], ח"כ יחיד, [[הרשימה הממלכתית]]
| תאריך עלייה = [[ט"ז באלול]] [[ה'תרס"ו]]{{ש}}[[6 בספטמבר]] [[1906]]
| כינוי = "הזקן"
| תפקיד1 = {{תפקיד מנהיג
| שם התפקיד = [[ראש ממשלת ישראל]]
| למניין = 1
| התחלת כהונה = [[14 במאי]] [[1948]]
| סיום כהונה = [[26 בינואר]] [[1954]]
| תואר סגן 1 = [[סגן ראש ממשלת ישראל|סגן]]
| סגן 1 = [[אליעזר קפלן]] (1952)
| הבא בתפקיד = [[משה שרת]]
| שם בעל תפקיד מעל = [[חיים ויצמן]]{{ש}}[[יצחק בן-צבי]]
| שם תפקיד מעל = [[נשיא מדינת ישראל|הנשיאים]]
| פירוט = כהונה ראשונה}}
| בת זוג = [[פולה בן-גוריון|פולה מונוייס]]
| תפקיד2 = {{תפקיד מנהיג
| התחלת כהונה = [[3 בנובמבר]] [[1955]]
| סיום כהונה = [[26 ביוני]] [[1963]]
| הקודם בתפקיד = [[משה שרת]]
| הבא בתפקיד = [[לוי אשכול]]
| שם בעל תפקיד מעל = [[יצחק בן-צבי|יצחק בן־צבי]]{{ש}}[[זלמן שזר]]
| שם תפקיד מעל = [[נשיא מדינת ישראל|הנשיאים]]	
| פירוט = כהונה שנייה
}}
| תפקיד3 = {{תפקיד מנהיג
| שם התפקיד = [[שר הביטחון]]
| למניין = 1
| התחלת כהונה = [[14 במאי]] [[1948]]
| סיום כהונה = [[26 בינואר]] [[1954]]
| הבא בתפקיד = [[פנחס לבון]]
}}
| תפקיד4 = {{תפקיד מנהיג
| התחלת כהונה = [[21 בפברואר]] [[1955]]
| סיום כהונה = [[26 ביוני]] [[1963]]
| הקודם בתפקיד = [[פנחס לבון]]
| הבא בתפקיד = [[לוי אשכול]]
| שם תפקיד מעל = [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]]
| שם בעל תפקיד מעל =[[משה שרת]] (1955)
| תואר סגן 1 = סגן
| סגן 1 = [[שמעון פרס]] (1959-1963)
}}
| תפקיד5 = {{תפקיד מנהיג
| שם התפקיד = [[שר החינוך והתרבות]]
| למניין = 3
| התחלת כהונה = [[19 במאי]] [[1951]]
| סיום כהונה = [[8 באוקטובר]] [[1951]]
| הקודם בתפקיד = [[דוד רמז]]
| הבא בתפקיד = [[בן-ציון דינור]]
}}
| תפקיד6 = {{תפקיד מנהיג
| שם התפקיד = [[שר התחבורה]]
| למניין = 4
| התחלת כהונה = [[14 באוגוסט]] [[1952]]
| סיום כהונה = [[24 בדצמבר]] [[1952]]
| הקודם בתפקיד = [[דוד צבי פנקס]]
| הבא בתפקיד = [[יוסף סרלין]]
}}
| תפקיד7 = {{תפקיד מנהיג
| שם התפקיד = [[חבר הכנסת]]
| התחלת כהונה = [[14 בפברואר]] [[1949]]
| סיום כהונה = [[27 במאי]] [[1970]]
| כנסות = [[הכנסת ה-1|1]] - [[הכנסת השביעית|7]]
}}
| פרסים והוקרה = * [[פרס ביאליק]] (1971)
* אזרח כבוד של ירושלים
| חתימה = -
}}
'''דָּוִד בֶּן־גּוּרְיוֹן''' ('''גְּרין'''; {{אודיו|קובץ=He-David_Ben_Gurion.ogg|תיאור=}}; [[16 באוקטובר]] [[1886]], [[י"ז בתשרי]] [[ה'תרמ"ז|תרמ"ז]] – [[1 בדצמבר]] [[1973]], [[ו' בכסלו]] [[ה'תשל"ד|תשל"ד]]) היה [[מדינאי]] [[ישראלים|ישראלי]] ו[[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] הראשון של [[ישראל|מדינת ישראל]].

בן־גוריון היה איש [[העלייה השנייה]], ממנהיגי [[תנועת העבודה]], חבר במפלגות [[פועלי ציון]] ו[[אחדות העבודה]], מזכירה הכללי השני של [[ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל]] ומנהיגה הראשון של [[מפא"י]].

בתפקידיו כיושב ראש הנהלת [[הסוכנות היהודית]] ו[[ההנהלה הציונית#יושב יושבי ראש ההנהלה הציונית|יושב ראש ההנהלה הציונית]], עמד בראש הנהגת [[היישוב העברי]] ב[[ארץ ישראל]] בתקופת [[המנדט הבריטי]], ובתפקידו כיושב ראש [[מנהלת העם]] מילא תפקיד מרכזי בניסוח [[מגילת העצמאות]], היה הראשון לחתום עליה ו[[הכרזת העצמאות|הכריז]] ב־[[14 במאי]] [[1948]] על הקמת מדינת ישראל. עם הקמת המדינה החל לפעול למען ה[[ממלכתיות]], ובזמן [[מלחמת העצמאות]] החליט על פירוק ה[[מחתרות עבריות בארץ ישראל|מחתרות]], וחתם על הפקודה להקמת [[צה"ל]]. על מנת לקיים צבא ממלכתי אחד, הורה על הפגזת האונייה [[אלטלנה]] ועל פירוק מטה ה[[פלמ"ח]].

הוא הנהיג את מדינת ישראל כראש הממשלה וכ[[משרד הביטחון|שר הביטחון]] במשך [[עשור]] וחצי עד [[1963]] (מלבד פסק זמן בן כשנתיים, בשנים [[1953]]–[[1955]]). כראש הממשלה הראשון היה אחראי במידה רבה על עיצוב [[שיטת הממשל בישראל|דמותה הדמוקרטית של ישראל]], על אופי יחסי הגומלין בין מגזרים שונים ב[[החברה הישראלית|חברה הישראלית]], ועל עיצוב מנגנוני הביצוע של רבים ממשרדי ה[[ממשלת ישראל|ממשלה]]. במהלך כהונתו נחתם [[הסכם השילומים]] עם [[גרמניה המערבית]], נערכה [[מלחמת סיני]], הוקם [[הכור הגרעיני בדימונה]], ו[[קליטה (עלייה לארץ ישראל)|נקלטו]] [[העלייה ההמונית|מאות אלפי עולים]]. לאחר התפטרותו מראשות הממשלה ופרישתו ממפא"י, הקים ב־[[1965]] את [[רשימת פועלי ישראל]] (רפ"י). ב־[[1970]] פרש מהחיים ה[[פוליטיקה של ישראל|פוליטיים]].

== ביוגרפיה ==
===נעוריו ותחילת דרכו 1886–1906===
[[קובץ:Ben Gurion2.jpg|ממוזער|333x333 פיקסלים|דוד גרין הצעיר]]
בן-גוריון נולד בשם '''דוד יוסף גרין''' ל[[שיינדל גרין|שיינדל]] ולחבר "[[חובבי ציון]]" [[אביגדור גרין]], ב[[שטעטל|עיירה]] [[פלונסק]] שב[[פולין]] (אז בתחום [[האימפריה הרוסית]]). במשפחה היו חמישה ילדים – שלושה בנים ושתי בנות. דוד היה הבן הרביעי.{{הערה|שם=בר-זוהר 24}} אפשר שנולד עמו בן תאום שנפטר בשעת הלידה.{{הערה|{{ynet|ynet|האם היה לבן גוריון אח תאום?|2570877|16 באפריל 2003}}}} הוא קרוי על שם סבו מצד אימו, דוד יוסף פרידמן.{{הערה|[[שבתי טבת]], '''קנאת דוד, חיי דוד בן-גוריון''', [[הוצאת שוקן]], ירושלים ותל אביב: תשל"ז. עמ' 9–10.}} ביתם שכן בקצה "רחוב העזים". המשפחה התגוררה בקומה התחתונה, ואילו בקומה העליונה התגוררה משפחה שטיפלה בבעלי החיים שבחצר האחורית והייתה מופקדת על ניקיון הבית ובישול הארוחות. בבית הסמוך התגורר אברהם, אחיו הנשוי של דוד.{{הערה|שם=בר-זוהר 24|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק א, עמ' 24.}} בבית בן-גוריון דיברו [[יידיש]], אך גם [[רוסית]] ו[[פולנית]].{{הערה|שם=מדינה בכל מחיר 27}}

דוד בן־גוריון, שכונה בילדותו "דובצ'ה" וגם "דוידל",{{הערה|שם=מדינה בכל מחיר 27|[[#מדינה בכל מחיר|שגב]], עמ' 27–30.}} למד מגיל 5 אצל מלמד ב[[תלמוד תורה|חדר]] מסורתי, ובגיל 7 עבר למלמד "מודרני". מאוחר יותר עבר ל[[חדר מתוקן]] שהקים אביו, שם למד עברית בשיטה ייחודית. בגיל 11 התייתם מאִמו, שנפטרה כתוצאה מסיבוכי [[לידה]] ומ[[אלח דם]].{{הערה|שם=מדינה בכל מחיר 27}} שנתיים לאחר מכן נשא אביו אישה שנייה.{{הערה|שם=מדינה בכל מחיר 27}}{{הערה|שם=בר-זוהר 25|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק א, עמ' 25–26.}}{{הערה|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 18.}}
הוא למד בחדר עד גיל ה[[בר מצווה]], ולאחר מכן למד במשך שנה או שנתיים אצל [[מלמד]] בבית המדרש, ואז הפסיק את לימודיו. בערך באותו זמן חדל גם לקיים [[מצוות]], אולם המשיך ללבוש את הבגדים המסורתיים עד נסיעתו ל[[ורשה|וורשה]] בגיל 18.{{הערה|אניטה שפירא, '''יהודים חדשים יהודים ישנים''', בן־גוריון והתנ"ך: יצירתו של סיפר היסטורי?, עמ' 219.}} מלבד החינוך היהודי, למד גם בבית ספר ממשלתי רוסי, בו למד את השפה הרוסית.{{הערה|שם=בר-זוהר 25}}
ב[[חנוכה]] 1900, חרף גילו הצעיר, בעידודו של אביו, הקים יחד עם חבריו, [[שלמה צמח]], [[שמואל פוקס]] ו[[שלמה לביא]] (לבקוביץ'), את [[אגודת עזרא|אגודת "עזרא"]], על שם [[עזרא הסופר]], שהכשירה את חבריה לקראת [[עלייה לארץ ישראל]], ושמה לעצמה מטרה [[תחיית הלשון העברית|להחיות את השפה העברית]].{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק א, עמ' 26–27.}} חברי האגודה התחייבו לדבר עברית בינם לבין עצמם ופעלו ללימוד השפה בקרב צעירי העיירה. פעילות האגודה ארכה שש שנים.{{הערה|שם=מדינה בכל מחיר 27}}
בשלב מסוים בתקופה זו הפסיק להניח [[תפילין]]. ב־1 בנובמבר 1901, כשהיה בן 15, שלח אביו בקשה ל[[תיאודור הרצל]], לסייע במתן השכלה לבנו.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק א, עמ' 29.}}

ב־[[1904]] עבר ל[[ורשה|וורשה]].{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 22}} תחילה התגורר אצל משפחת קרובים, ולאחר שהשיג עבודה חלקית כמורה פרטי ב"[[חדר מתוקן]]", שכר חדר במשותף עם ידיד.{{הערה|שם=בר-זוהר 33|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק א, עמ' 33.}}

ביולי 1904 נפטר בנימין זאב הרצל. הייתה זו מהלומה בעבור בן־גוריון. הוא כתב לשמואל פוקס: "נתיתמו תקוותינו, חלומותינו! מחוללן ומטפחן מת... קר וחושך מסביב, אין שפעת אור התקוה... השמש איננו, אבל אורו עוד זורח!... רק פעם במשך אלפי שנים ייולד איש פלאים כזה".{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק א, עמ' 35.}} בן־גוריון שהה בוורשה במשך שנה וחצי,{{הערה|שם=בר-זוהר 33}} שם התפרנס מהוראה והצטרף לחוגים יהודיים ציוניים.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 22}}

במרץ 1905 חזר בן־גוריון לפלונסק.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק א, עמ' 38.}} באותו חודש שלח מכתב ל[[מנחם אוסישקין]], וביקש בשמו ובשמם של צעירים רווקים לעלות לארץ ישראל.{{הערה|שם=מדינה בכל מחיר 49|[[#מדינה בכל מחיר|שגב]], עמ' 49.}} באמצע 1905,{{הערה|שם=בר-זוהר 40|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק א, עמ' 40–41.}} בעקבות [[מהפכת 1905]] ברוסיה (שמאוחר יותר תגרום לו לדיכוי ובסופו של דבר לעלות לארץ ישראל),{{הערה|שם=מדינה בכל מחיר 58|[[#מדינה בכל מחיר|שגב]], עמ' 58.}} הצטרף למפלגת "[[פועלי ציון]]" הפולנית, ששילבה בין ציונות ו[[סוציאליזם]] מרקסיסטי על פי תורתו של [[דב בר בורוכוב]], לאחר שהשתתף בוועידת היסוד שלה בביתו של [[יצחק טבנקין]]. הוא השתתף בישיבות המפלגה והפיץ חומרי תעמולה.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 22}} בן-גוריון ייסד סניף של המפלגה בפלונסק וארגן את השביתות הראשונות של החייטים ופועלי החבלים, וניהל את מאבקם לשיפור תנאי עבודתם.{{הערה|שם=בר-זוהר 40}} הוא צירף את שוליות בעלי המלאכה כחברים במפלגה ואף ארגן אותם לשביתה למען יום עבודה של 12 שעות, שהשיגה את יעדה. הוא נאבק נגד תועמלנים של [[הבונד]] שהגיעו לפלונסק לעשות נפשות לאידאולוגיה שלהם,{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 22}} והצליח לבלומם ולהפוך את "פועלי ציון" לזרם המרכזי בקרב צעירי העיר. מרכז המפלגה בוורשה החל לשגר אותו בשליחויות שונות למחוזות הסמוכים.{{הערה|שם=בר-זוהר 40}} כאשר נוצרה מתיחות עקב חשש מ[[פוגרום]], החל בן־גוריון לשאת אקדח, ארגן את שוליות בעלי המלאכה להגנה עצמית והדריך באגודת עזרא שימוש בנשק. על פעילותו המהפכנית נאסר פעמיים. בפעם הראשונה שיחדו חבריו למפלגה פקיד, שמסר להם את החומר האסור שנמצא אצל בן־גוריון, וזה שוחרר מבית הסוהר בשל חוסר הוכחות.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 22|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 22–25.}} בפעם השנייה הצליח אביו לשכנע את קצין המשטרה לשחררו באמצעות [[שוחד]].{{הערה|שם=בר-זוהר 40}}

===השנים הראשונות בארץ ישראל===
====במושבות יהודה והגליל 1906–1910====
ב־[[1906]], בגיל 20, [[עלייה לארץ ישראל|עלה לארץ ישראל]] כחלק מגל [[העלייה השנייה]]. אביו מימן את נסיעתו.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 22}} בן־גוריון עזב את פלונסק בסוף חודש אוגוסט יחד עם חבריו בקבוצת עולים גדולה.{{הערה|שם=בר-זוהר 43|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק א, עמ' 43.}} לקבוצת העולים נערכה מסיבת פרידה, וממנה הם הוסעו בכרכרה אל תחנת הרכבת במצודת מודלין. משם נסעו לוורשה ול[[אודסה]].{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 22}} הם סיירו בעיר וביקרו אצל [[מנחם אוסישקין]], [[משה לייב ליליינבלום|ליליינבלום]] ו[[דב בר בורוכוב]]. הם הפליגו במחלקה הרביעית של אונייה רוסית רעועה,{{הערה|שם=בר-זוהר 43}} חנו חניית ביניים ב[[סמירנה]],{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק א, עמ' 45.}} וב־6 בספטמבר 1906 (ט"ז באלול תרס"ו) הגיעו ל[[יפו]].{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 22}} בן-גוריון הגיע לארץ יחד עם זוגתו רחל לנקין, שבהמשך נפרדה ממנו לטובת אדם אחר.{{הערה|[[מיכאל בר-זוהר]], '''קיצור תולדות ישראל''', עמ' 16.}}
כעבור שנים אמר כי יום עלייתו לארץ ישראל היה היום הגדול בחייו.{{הערה|שם=יום גדול לעם היהודי כולו|{{דבר|פנחס יורמן|בן גוריון ליד הכותל: "יום גדול לעם היהודי כולו"|19670609|106}}}}{{הערה|תום שגב, '''המיליון השביעי''', ח, 1, עמ' 404: בראיון שערך בשדה בוקר עם תום שגב ושני חבריו בסוף אפריל 1968, לעיתון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, טען בן-גוריון בתוקף כי כבר בגיל 3 ידע שיעלה לארץ ישראל כציוני.}} עוד באותו יום יצא אחר הצהריים מיפו ל[[מושבה]] [[פתח תקווה]] בקבוצה שמנתה 14 חברים. הם הלכו ברגל והגיעו אליה בלילה. למחרת שכר עם [[שלמה צמח]] חדר משותף. בבוקר הראשון כבר עבד עבודות חקלאיות בפרדסי פתח תקווה: הובלת זבל וטמינתו בבורות הנטיעה, הכשרת הקרקע, סיקול אבנים, חפירת בורות, חרישת אדמת בור, כריית תעלות השקיה ונטיעת עצים. כעבור שבועיים כבר חלה ב[[חום (תסמין)|קדחת]], שהמשיכה אחר כך לפקוד אותו בתדירות קבועה. בנוסף על כך התמודד עם [[רעב]], במיוחד בימים שבהם היה מחוסר עבודה.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ב, עמ' 48–50.}}

[[קובץ:1910 מימין לשמאל רחל ינאית בן צבי בן גוריון יעקב זרובבל יצחק בן צבי עתון האחדות.jpg|ממוזער|שמאל|250 px|חברי מערכת "[[האחדות]]", 1910. מימין לשמאל: [[רחל ינאית בן-צבי]], בן־גוריון, [[יעקב זרובבל]], [[יצחק בן-צבי|יצחק בן־צבי]]]]

ב[[סוכות]] 1906 השתתף בוועידה הראשונה של מפלגת [[פועלי ציון]] בארץ ישראל, שנערכה ביפו. הוא היה מראשי האגף ה"ציוני" (הימני) במפלגה, ונבחר לאחד מחמשת חברי הוועד המרכזי שלה, וכן לוועדה בת עשרה חברים שעליה הוטל לנסח את מצע המפלגה. באספה זו הציע להקים הסתדרות כללית של כל הפועלים היהודים בארץ ישראל, מה שגרר ויכוח לגבי ציון המילה "יהודים". כעבור מספר ימים הוחלט ברוב מכריע לכתוב את המילה.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ב, עמ' 54–55.}} במושב השני של ועידת פועלי ציון ביפו ב־1907, מספר שבועות לאחר הוועידה הראשונה (באמצע [[טבת]]), הצליח להוסיף למצעהּ את הסעיף "המפלגה שואפת ל[[עצמאות]] מדינית לעם היהודי בארץ הזאת", ואף להיבחר (יחד עם [[ישראל שוחט]]) לוועד זמני בן שני חברים, שעליו הוטל לארגן מחדש את המפלגה.{{הערה|[[ישראל שוחט]], ספר [[השומר]], עמ' 12.}} בינואר 1907 נאם בשם "פועלי ציון" בעצרת לכבוד נשיא [[הקונגרס הציוני]] [[דוד וולפסון]], שהגיע לביקור בארץ ישראל.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ב, עמ' 56.}}

את חורף 1906–1907 חילק בן־גוריון בין יפו ופתח תקווה. באביב 1907, אחרי ועידת [[פסח]] של המפלגה, נדד למושבה [[כפר סבא]]. כעבור מספר שבועות עבר ל[[ראשון לציון]] ועבד ב[[יקב]] בדריכת ענבים. לאחר מכן שהה במשך מספר שבועות גם ב[[רחובות]].{{הערה|שם=בר-זוהר 57|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ב, עמ' 57–59.}} באוקטובר 1907 עבר מאזור יהודה אל [[הגליל]]. יחד עם [[שלמה צמח]] הלך ברגל במשך שלושה ימים ל[[אילניה|סג'רה]].{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 31|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 31–34.}} בלילות לנו ב[[בת שלמה]] וב[[כפר תבור|מסחה]], ובבוקר היום ה��לישי הגיעו לסג'רה.{{הערה|שם=בר-זוהר 57}} בסתיו 1908 נסע לפלונסק כדי להתייצב לשירות בצבא הרוסי – כדי שאביו לא ייאלץ לשלם קנס. הוא נפגש עם משפחתו, הוכר כשיר לשירות והושבע אמונים לצאר, אך ערק מהמחנה, עבר את הגבול לגרמניה באמצעות מסמכים מזויפים, ובסוף דצמבר שב לארץ ישראל. בעת היעדרו קמה המושבה [[כנרת (מושבה)|כנרת]], ולאחר שובו עבד בה במשך מספר שבועות. משם ירד למושבה [[מלחמיה]] וגם בה עבד במשך מספר שבועות. מספר ימים לאחר שובו לסג'רה, ב־29 במרץ 1909, הגיע המשורר הלאומי [[חיים נחמן ביאליק]] בפעם הראשונה לארץ ישראל. בן־גוריון היה ממקבלי פניו ב[[נמל יפו]], ולאחר מכן היה ממברכיו בנשף שנערך לכבודו בביקורו בסג'רה.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ב, עמ' 66–68.}} בדומה למכתביו שכתב בימיו הראשונים ששהה בפתח תקווה, גם מכתביו בסג'רה שידרו התעלות נלהבת.{{הערה|[[#מדינה בכל מחיר|שגב]], עמ' 89.}}

בן־גוריון היה מסתגר מדי ערב במחסן תבואה מחוץ לחומת המושבה וקורא. בחלק מהערבים היה מלמד את חבריו עברית במסגרת האגודה המקומית "עבריה".{{הערה|שם=בר-זוהר 75}}
לאחר פיטורי השומרים ה[[צ'רקסים]] של סג'רה היה בן־גוריון, לדבריו, ה[[שומר (מקצוע)|שומר]] היהודי הראשון של [[סג'רה (מושבה)|המושבה]].{{הערה|דוד בן גוריון, '''זכרונות א'''', עמ' 38, בתוך: [[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, עמ' 69.}} מתחילת חורף 1908–1909 הלכו ורבו ההתנגשויות בין תושבי סג'רה לערביי הסביבה. ביום האחרון של חג הפסח 1909 נרצח שומר החווה על ידי שני תוקפים ערבים. קבוצות פועלים יצאו בעקבות הרוצחים, אולם שלושה מהם, ובהם בן־גוריון, נקלעו למארב, וחברו, שמעון מלמד, נורה ונהרג לנגד עיניו. הרצח גרם לו לזעזוע נפשי והשפיע מאוד על השקפותיו בנושאי ביטחון וכוח עצמי. לאחר האירוע נבחר בן־גוריון לוועד פועל גלילי בן עשרה אנשים, שתפקידו היה לדאוג לביטחון מושבות הגליל. נראה כי בן־גוריון הוא האיש שכתב את הכרוז שפורסם אז מטעם "פועלי ציון": "המובחרים שבנו נופלים חללים מחץ הפרא הערבי, ואנו שואלים בדאגה: איכם, איכם, בני [[המכבים]]? צאצאי [[שמעון בר גיורא|בר־גיורא]] ו[[בר כוכבא|בר־כוכבא]], בואו לרשת מקום הגיבורים הנו��לים, אשר נפלו במלחמתם בעד חירותם ועמם!".{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ב, עמ' 69–72.}} אולם אף על פי שעסק בשמירה באופן פעיל, לא קיבל בן־גוריון הזמנה להצטרף לארגון [[בר גיורא (ארגון)|בר גיורא]] ולא לארגון [[השומר]]. על פי חישובי הביוגרף [[שבתי טבת]] שהה בן־גוריון בסג'רה שנה וחודש ולא שלוש שנים כדברי בן־גוריון עצמו.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 31}} באמצע סתיו 1909 עזב את סג'רה והלך לעבוד בימה ([[יבנאל]]). בדרכו לשם התנפל עליו ערבי, ששדד ממנו את כל רכושו. מאחר שהיו בקרבת כפר ערבי, בחר שלא לשלוף את נשקו כדי להגן על עצמו, אך התלונן במשטרה הטורקית, והגנב נשפט ונכלא. בן־גוריון נשאר בימה מספר שבועות, ולאחר מכן עבר למושבה [[זכרון יעקב]].{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ב, עמ' 72–73.}} הוא החליט ללכת אליה משום שקיווה שאחיותיו תחלטנה לעלות לארץ ישראל, וסבר כי זו "המושבה היחידה" בה תוכלנה למצוא עבודה. אולם הן נשארו בפלונסק. במשך מספר החודשים בהם שהה במושבה החל ללמוד מעט [[ערבית]] ו[[צרפתית]], והחליט ללמוד משפטים. לשם כך הקדיש את רוב לילותיו ללימודים. הוא התגורר יחד עם פועל אחר באסם של אחד מ[[איכר]]י המושבה.{{הערה|שם=בר-זוהר 75|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ב, עמ' 75–76.}}

====בירושלים 1910–1911====
בוועידת "פועלי ציון" שהתקיימה באביב [[1910]] תבעו [[יצחק בן-צבי|יצחק]] ו[[רחל ינאית בן-צבי|רחל ינאית בן־צבי]] לצרף את בן־גוריון למערכת ה[[עיתון]] "[[האחדות]]", ביטאונה של מפלגת "פועלי ציון". באמצע השנה התבשר בן־גוריון כי נבחר, ובעקבות זאת עבר להתגורר ב[[ירושלים]].{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ב, עמ' 76–77.}} הוא שכר חדר מרתף ב"חצר פלויד" וסבל מרעב גם במשך השנה שחי בירושלים, אולם רכש לו במהלכה שני חברים קרובים: רחל ינאית ויצחק בן־צבי.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ג, עמ' 79–80.}} בגיליון הראשון של "האחדות" כתב בן־גוריון בעילום שם שני מאמרים לרגל ביקורו של [[החכם באשי]] בארץ ישראל. בגיליון השני כבר העז לחתום בשם החדש שבחר לעצמו: "בן־גוריון". בשם זה נקראו שני אישים מתקופת [[המרד הגדול]] של היהודים ב[[הקיסרות הרומית|רומאים]] ב[[המאה ה-1|מאה ה־1]] לספירה: [[נקדימון בן גוריון]], מ[[פרנס]]י [[ירושלים בתקופת בית שני]], ו[[יוסף בן גוריון]], מראשי "ממשלת החירות" בעיר בתחילת המרד. ייתכן שעמידתו של יוסף בן־גוריון בראשות הממשלה היהודית העצמאית הנאבקת לשחרור, היא שהשפיעה על דוד גרין הצעיר לאמץ את שמו.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ג, עמ' 80–82.}}

במחצית 1911 שהה יותר מחודש בפולין ונפגש עם משפחתו. בסוף יולי נסע משם עם יצחק בן־צבי ל[[וינה|ווינה]] כדי לייצג את "פועלי ציון" של ארץ ישראל בוועידה השלישית של הברית העולמית של המפלגה. בהזדמנות זו ביקר לראשונה ב[[הפרלמנט האוסטרי|פרלמנט האוסטרי]]. צירי הוועידה כעסו על הצהרתם של השניים, כי הפועלים בארץ ישראל הם שיגשימו את הציונות ולא הציונים היושבים בגולה, וכי אחדותם של כל הפועלים בארץ ישראל חשובה בעיניהם יותר מהקשר שלהם אל מפלגתם בגולה, וקיבלו החלטה המאשימה את שני הצירים מארץ ישראל ב"ספאראטיזם" ([[בדלנות]]).{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ג, עמ' 87–88.}}

===התעת'מנות 1911–1914===
[[קובץ:David Ben-Gurion and Yitzhak Ben Zvi as law students in Turkey D683-118.jpg|שמאל|ממוזער|270px|בן־גוריון ובן־צבי, סטודנטים למשפטים באיסטנבול]]
עוד ב[[סג'רה (מושבה)|סג'רה]] הבשיל בבן־גוריון רעיון ה"[[התעת'מנות]]": ויתור של יהודי ארץ ישראל על נתינותם הזרה והפיכתם לאזרחי [[האימפריה העות'מאנית]], כדי שיוכלו לפעול בתוך מסגרותיה החוקיות. לצורך כך נדרשה מנהיגות שתכיר את שפת המדינה ואת חוקיה, ותזכה למעמד רשמי במוסדות השלטון בבירה. באופן זה תוכל להיאבק על עלייה והתיישבות יהודית בארץ ישראל.{{הערה|שם=בר-זוהר 88|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ג, עמ' 88–89.}}
מתוך כוונה לארגן כוח פוליטי שייצג את יהודי האימפריה העות'מאנית בפרלמנט הטורקי, החליט בן־גוריון ללמוד [[משפטים]] ב[[איסטנבול]]. כדי להתקבל ללימודים נדרשו תעודת בגרות וידיעת השפה ה[[טורקית]]. יצחק בן־צבי הצליח להשיג עבורו תעודת בגרות מזויפת, וכדי ללמוד טורקית הפליג בן־גוריון ל[[סלוניקי]], משום ששם היה מספר רב של פועלים יהודים ש"פועלי ציון" קיוו לארגנם ולהחדיר בהם תודעה ציונית.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 35}} ב־7 בנובמבר 1911 ירד בנמל סלוניקי.{{הערה|שם=בר-זוהר 88}} הוא התגורר אצל משפחה יהודית שומרת מצוות,{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 35}} ולמד טורקית מסטודנט יהודי בפקולטה למשפטים. בנוסף לכך, למד גם צרפתית.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ג, עמ' 90–91.}} לאחר שעבר בהצלחה את מבחני הבגרות בטורקית, נסע בשנת [[1912]] לאיסטנבול.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 35}} ביוני ניגש לבחינות הכניסה לאוניברסיטה, בהן נחל הצלחה מלאה,{{הערה|שם=בר-זוהר 93|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ג, עמ' 93–94.}} ובאוקטובר החלו לימודיו באוניברסיטה.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 35}} בין הסטודנטים הציונים שהתקבצו סביב בן־גוריון ובן־צבי היו גם סטודנטים מארץ ישראל, ובהם [[ישראל שוחט]], [[דוד רמז]] ו[[משה שרתוק]]. בן־גוריון נבחר למזכיר אגודת הסטודנטים היהודים.{{הערה|שם=בר-זוהר 93}} אולם באוקטובר גם פרצה [[מלחמת הבלקן הראשונה]], ולאחר כחודש אחד של לימודים החליטו בן־גוריון ובן־צבי לחזור לארץ ישראל עד שיתבהר המצב. לבקשתו של בן־גוריון, תמך בו אביו כלכלית: הוא שילם עבורו את החובות שצבר בארץ ישראל, את הוצאות שהותו בסלוניקי ואת שכר הלימוד והוצאות המחיה שלו באיסטנבול. בתחילת מרץ 1913 חזר בן־גוריון עם בן־צבי לאיסטנבול, שם חלק איתו חדר, ובסוף אפריל התחדשו הלימודים. במהלך השנה נסע בן־גוריון לווינה, לוועידה העולמית של פועלי ציון ול[[הקונגרס הציוני|קונגרס הציוני]]. בדצמבר 1913 נפתחה שנת הלימודים השנייה, אך בינואר 1914 סבל מ[[חום (תסמין)|קדחת]], אושפז בבית חולים ונסע להתאושש בבית אחותו ב[[לודז']]. בסוף אפריל חזר לבחינות באיסטנבול,{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 35}} ועמד בהן בהצלחה. ב־28 ביולי הפליג יחד עם בן־צבי באונייה רוסית לחופשה בארץ ישראל, וב־1 באוגוסט נודע לנוסעים בלב ים על פרוץ [[מלחמת העולם הראשונה|המלחמה בין רוסיה לגרמניה]].{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ג, עמ' 96.}} בן־גוריון ובן־צבי חזרו לארץ ישראל בחזות עות'מאנית: חליפה על פי האופנה הטורקית, [[תרבוש]] אדום ושפם עבות. בן־גוריון לא סיים את לימודי המשפטים באיסטנבול.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 35|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 35–39.}}

לאחר כניסת טורקיה למלחמה לצד [[מעצמות המרכז]] באוקטובר 1914, נדרשו נתיני מדינות אויב, ובהן רוסיה, להתעת'מן או לצאת מארץ ישראל. בתוך ההתלבטות בציבור העולים היהודי, החליטה מפלגת פועלי ציון להתעת'מן ולהישאר בארץ, ובן־גוריון ובן־צבי עשו כן. הנימוק לכך היה החשש מתגובה טורקית קשה נגד היישוב היהודי, וכן החשש מאובדן האחיזה היהודית בארץ עקב היציאה ממנה.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 42}} בן־גוריון ובן־צבי הצטרפו ל"ועד ההתעת'מנות" שהוקם בירושלים, ואף ביקשו וקיבלו את רשותו של המפקד הטורקי בעיר לגייס גדוד [[מיליציה]] יהודי להגנה על ארץ ישראל, שהחל להתאמן ב[[מגרש הרוסים]].{{הערה|שם=בר-זוהר 98|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ג, עמ' 98–99.}} אולם לאחר שהופסקו הגירושים ההמוניים של נתינים זרים עקב התערבות הדיפלומטים הזרים, החליט [[ג'מאל פאשא]] לגרש מארץ ישראל את כל מי שקשור בפעילות ציונית.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 42}} בן־גוריון ובן־צבי נאסרו ונחקרו על קשריהם עם התנועה הציונית העולמית. הם שוחררו בערבות וכינסו את חברי הוועד המרכזי של "פועלי ציון", שהחליט שאם יגורשו, יקימו ב[[ארצות הברית]] תנועה חלוצית.{{הערה|שם=בר-זוהר 98}} מאחר ששמותיהם הופיעו ברשימת הצירים לקונגרס הציוני,{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 42}} הם קיבלו זמן קצר לאחר מכן צו גירוש מהקיסרות העות'מאנית. על הצו כתב המושל כי הם מגורשים "לעולם ועד". כשסיפר ליחיא אפנדי, חבר ערבי שלמד איתו באיסטנבול, על קבלת הצו אמר לו חברו: "כידיד שלך – אני מצטער. כערבי לאומי – אני שמח".{{הערה|שם=בר-זוהר 98}} הייתה זו הפעם הראשונה שבן־גוריון נתקל בגילוי של לאומנות ערבית. בסוף מרץ [[1915]] הועלו בן־גוריון ויצחק בן־צבי על ספינה ל[[אלכסנדריה]] ללא מסמכים, וכשהגיעו אליה נאסרו על ידי הבריטים כאזרחי אויב. בהתערבות קונסול ארצות הברית הם שוחררו.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 42|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 42–43.}} השניים טיילו ב[[הפירמידות במצרים|פירמידות]] ובקברי הפרעונים, אך ברוב הזמן קיימו פגישות ציוניות. ב[[קהיר]] התווכחו עם [[יוסף טרומפלדור]], וטענו בפניו כי הקמת יחידה צבאית יהודית ([[גדוד נהגי הפרדות]]) שתצורף לצבא הבריטי במלחמתו בטורקיה, עלולה לגרום לממשלה הטורקית להגיב בפרעות ביהודים בארץ ישראל ולהביא לחורבן היישוב העברי.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ד, עמ' 100.}} לאחר מספר שבועות הפליגו ל[[ניו יורק]].{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 42}} את דמי הנסיעה הם קיבלו לבקשתם מציוני ארצות הברית. ההפלגה ארכה חודש ימים, כולל עגינת ביניים ב[[אתונה]], במהלכה ביקר בן־גוריון ב[[אקרופוליס]].{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ד, עמ' 101.}}

===בארצות הברית 1915–1918===
[[קובץ:Paula Monbas and David Ben Gurion before their wedding in New York.jpg|שמאל|ממוזער|150px|פולה מונבז ודוד בן־גוריון טרם חתונתם]]
בן־גוריון ובן־צבי הגיעו לניו יורק ב־17 במאי 1915 והורשו להיכנס לארצות הברית כמהגרים.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 42}} תחנתו הראשונה הייתה משרד [[פועלי ציון]] בניו יורק. עוד לפני היציאה מהארץ הוחלט בישיבת מנהיגי פועלי ציון שחבריה יקימו בארצות הברית את תנועת "[[החלוץ]]", ויאתרו צעירים יהודים שמוכנים לעלות לארץ ישראל ולעבוד בה. מנגנון המפלגה בניו יורק ארגן לבן־גוריון ולבן־צבי מסעות ברחבי ארצות הברית ומפגשים בקהילות היהודיות, אולם אלה נכשלו, והשניים הצליחו לגייס רק כ־150 מתנדבים לתנועה.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 43|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 43–47.}} כחודש לאחר בואו לארצות הברית התפרסם מאמרו של בן־גוריון "לקראת העתיד", בו ניסח לראשונה את השקפותיו המדיניות ואת התביעות שלדעתו צריך העם היהודי להעמיד בפני ועידת השלום לאחר המלחמה, ובראשן: הכרה "בזכות העם העברי לכונן מולדת בארץ ישראל". לצורך כך, יש "להתרכז, להתערות ולהתאחז" בה. אולם לטענתו, "כיבוש ארץ למטרה שכזו אינו בא על ידי הבטחת זכויות פוליטיות וערובות דיפלומטיות, אלא על ידי עבודה יישובית ממושכת, השתרשות והתערות בקרקע... והתרבות האוכלוסייה היהודית עד כדי היות רוב גדול ומכריע בארץ". בהמשך כתב: "ארץ לא מקבלים, אלא כובשים, אנחנו נכבוש את הארץ בבנותנו אותה".{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ד, עמ' 105–106.}}

בן־גוריון, שהיה אז אנונימי לחלוטין בארצות הברית, התפרסם בה לראשונה עם הוצאתו לאור מחדש של [[יזכור (ספר, 1916)|ספר יזכור]] (שכבר יצא לאור בעברית בארץ ישראל ב־1911), שכלל, הפעם ב[[יידיש]], קטעי ספרות והספדים על אנשי [[השומר]] שנהרגו, וכן את זיכרונותיו של בן־גוריון מתקופת [[העלייה השנייה]].{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 43}} בתקופת שהותו בארצו�� הברית למד לנאום ולכתוב מאמרים ביידיש, שפת אמו.{{הערה|שם=יהודים חדשים 222|אניטה שפירא, '''יהודים חדשים יהודים ישנים''', בן־גוריון והתנ"ך: יצירתו של סיפר היסטורי?, עמ' 222.}} המהדורה הצליחה מאוד, ובן־גוריון החליט לפרסם מהדורה מורחבת בצורת אלבום: במקום המבוא של בן־צבי, הוא צירף גרסה מורחבת של זיכרונותיו "ביהודה ובגליל". הצלחתו הגדולה של הספר החדש פרסמה את בן־גוריון בציבור היהודי באמריקה. בעקבות ההצלחה הקציבה הנהגת "פועלי ציון" לבן־גוריון ולבן־צבי שכר חודשי עבור כתיבת הספר "ארץ ישראל", ששני שלישים ממנו היו פרי עטו של בן־גוריון.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 43}}

במהלך עבודת המחקר לספר בילה בן־גוריון ימים רבים בספרייה העירונית של ניו יורק ב[[רחוב 42]], וקיבל עזרה בעבודתו זו. מוקד ההתכנסות של "פועלי ציון" היה בבית של רופא יהודי, בו גרה ועבדה [[פולה בן-גוריון|פאולין מונבז]], צעירה יהודיה שהגיעה לבדה מ[[מינסק]] מספר שנים לפני כן ולמדה להיות [[אח (מקצוע)|אחות]]. פולה, כפי שקרא לה בן־גוריון, כבר ידעה היטב אנגלית, ובקיץ 1916 הציעה לסייע לו להעתיק עבורו בספרייה קטעים מהספרים שנזקק להם. החיזור נמשך כשנה, וב־5 בדצמבר [[1917]] נישאו השניים ב[[נישואים אזרחיים|טקס אזרחי]] אצל רשם הנישואים בעיריית ניו יורק, בנוכחות הפקידים בלבד.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 43}} הזוג שכר דירה ב[[ברוקלין]], אולם ארבעה חודשים לאחר נישואיהם נפרדו לתקופה ארוכה.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ד, עמ' 113.}}

===בגדוד העברי 1918–1919===
[[קובץ:1918 Private BenGurion volunteer in Jewish Legion.jpg|שמאל|150px|ממוזער|בן־גוריון במדי [[הגדודים העבריים]], [[1918]]]]
עם כניסת ארצות הברית למלחמה החל ניצחון [[מדינות ההסכמה]] להיראות ודאי. עם השינוי בנסיבות השתנה לחלוטין במהלך שנת 1917 יחסם של בן־גוריון ובן־צבי לרעיון הגדוד היהודי. בעקבות [[הצהרת בלפור]], ועל סף כיבוש ארץ ישראל על ידי ה[[הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד|בריטים]], הם החלו להטיף ולפעול להקמת "[[הגדודים העבריים]]". בן־גוריון נפגש בוושינגטון עם ה[[שופט]] העליון הציוני [[לואי ברנדייס]], והציע לו תוכנית להקים גדוד עברי במסגרת [[הצבא האמריקאי]], שיילחם בארץ ישראל. ברנדייס הציג את הרעיון בפני הנשיא [[וודרו וילסון]], אולם הוא דחה את ההצעה, בנימוק שארצות הברית הכריזה מלחמה רק על גרמניה, לא על טורקיה. אף על פי כן הוקמו הגדודים בצבא הבריטי ביוזמת ז'בוטינסקי, והוחלט ש[[יהדות ארצות הברית|היהודים באמריקה]] יוכלו להתנדב במסגרתו ללגיון מיוחד שיוקם ב[[קנדה]]. בן־גוריון היה ממעוררי תנועת ההתנדבות לגדודים בארצות הברית. 150 חברי [[גדוד העבודה]] "החלוץ", שגויסו בשנתיים הקודמות על ידי בן־גוריון ובן־צבי, התנדבו עתה ללגיון, יחד עם 200 גולים מארץ ישראל. ב־26 באפריל [[1918]] התגייס בן־גוריון ל"גדוד האמריקאי", שהוא [[הגדודים העבריים#גדוד 39 של קלעי המלך|גדוד 39 של קלעי המלך]] ב[[הצבא הבריטי|צבא הבריטי]].{{הערה|שם=בר-זוהר 118|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ד, עמ' 118–119.}}

ב־28 במאי נשבע אמונים לכתר במשרד הקונסול הבריטי בניו יורק, ולמחרת יצא למחנה האימונים של הגדוד ב[[וינדזור (אונטריו)|וינדזור]] שבקנדה, שם נפגש עם בן־צבי.{{הערה|שם=בר-זוהר 118}} שלושה ימים לאחר מכן נבחרו השניים לוועד הגדוד. כעבור כחודש מונה בן־גוריון לקורפורל ([[רב-טוראי|רב־טוראי]]). בין היתר, ייצג את החיילים היהודים בפני מפקדי הגדוד בתביעותיהם בנושא [[כשרות]], ונאבק בהצלחה על הנפת [[דגל עברי|הדגל העברי]] ביום החג הלאומי של קנדה לצד הדגל הבריטי. ב־11 ביולי הפליג בשיירה של אוניות מלחמה לבריטניה וב־22 ביולי נחתה פלוגתו באנגליה, שם שהה הגדוד האמריקאי כשלושה שבועות. ב־12 באוגוסט קיבל את נשקו האישי וב־14 באוגוסט הפליג הגדוד ל[[מצרים]]. ב־28 באוגוסט נחת ב[[פורט סעיד]], וכעבור שבוע נסע ל[[קהיר]] ונפגש עם הגדוד העברי הארצישראלי. אולם באותו יום חלה ב[[דיזנטריה]] ואושפז בבית חולים, שם שכב במשך מספר שבועות. בבית החולים חיכה לו מברק מפולה שבישר על הולדת בתו ב־11 בספטמבר 1918, שנקראה בשם [[גאולה בן אליעזר|גאולה]], כפי שביקש ב[[צוואה]] שהשאיר לפני צאתו לאנגליה.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ד, עמ' 121–123.}} כשהבריא נשלח עם פלוגתו לתפקידי שמירה על שבויים טורקים וגרמנים. ב־6 בנובמבר הגיע לחופשה בתל אביב.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ד, עמ' 127.}} ב־5 בדצמבר נע הגדוד לארץ ישראל. בן־גוריון עזב את הבסיס ב[[סרפנד]] ללא אישור כדי לגייס תמיכה לאיחוד מפלגות הפועלים. לאחר שנעדר ממחנהו ארבעה ימים, נתפס, הועמד למשפט ובהוראת ה[[קולונל]] [[אליעזר מרגולין]] הורד לדרגת [[טוראי]].{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ו, עמ' 140.}} זה היה השירות הצבאי היחיד בחייו.{{הערה|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 50, 52.}}

===הקמת "אחדות העבודה" ושליחות בלונדון ובווינה 1919–1921===
בפברואר [[1919]], עדיין מנהיג זוטר, הביא בן־גוריון את הצעת איחוד מפלגות הפועלים בפני ועידת "[[פועלי ציון]]". כעבור שלושה ימים החליטה הוועידה לתמוך באיחוד, אולם ועידת "[[הפועל הצעיר]]" החליטה לשלול אותו. בן־גוריון ו[[ברל כצנלסון]] כינסו עתה "ועידה כללית של כל פועלי ארץ ישראל", ללא "הפועל הצעיר", שאימצה את תוכנית האיחוד. להתארגנות החדשה, שהייתה איחוד בין מפלגת פועלי ציון ובין "[[הבלתי מפלגתיים]]", ניתן השם "[[אחדות העבודה]]".{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ו, עמ' 141.}}

בהמשך שנת 1919 קבע בן־גוריון בהרצאה לפני חברי מפלגתו, כי תפקידם "אינו של מהפכנים, כי אם של בוני חברה חדשה". בן־גוריון וראשי "אחדות העבודה" האחרים נטשו את תפיסתו של [[דב בר בורוכוב]], שחזה [[מלחמת מעמדות]] גם בארץ ישראל, והגיעו למסקנה כי יש לבנות את החברה החדשה בארץ ישראל מהתחלה, כחברה סוציאליסטית ו[[קואופרטיב]]ית. בן־גוריון ראה אז זהות בין הקונספציה הסוציאליסטית הזו לבין ה[[קומוניזם]] של [[ברית המועצות]]. באותה שנה קבע גם כי הוא "[[בולשביק]]" וכי הוא "מאמין ב[[דיקטטורה של הפרולטריון]]": הוא שאף ל"דיקטטורה של הפועל העברי בכל העניינים הלאומיים של העם העברי".{{הערה|שם=בר-זוהר 161|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ז, עמ' 161–163.}}

ב־15 בנובמבר 1919 הגיעו פולה וגאולה לארץ ישראל. את אשתו לא ראה בן־גוריון במשך 18 חודשים ואת בתו ראה לראשונה בחייו. זמן קצר לאחר מכן השתחרר מהצבא.{{הערה|שם=בר-זוהר 143|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ו, עמ' 143–145.}} בתחילת יוני [[1920]] נשלח ללונדון להקים שם את המשרד של הברית העולמית של "פועלי ציון", לצורך טיפוח הקשרים עם [[מפלגת הלייבור (בריטניה)|מפלגת הלייבור]], ומשפחתו הצטרפה אליו.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 58}} זמן קצר לאחר מכן יצא ל[[וינה|ווינה]] כדי להשתתף בוועידת הברית העולמית. צירי האגף השמאלי הפרו־קומוניסטי דגלו בהצטרפות ל[[האינטרנציונל השלישי|אינטרנציונל השלישי]] ולניתוק מ[[הקונגרס הציוני העולמי]]. בן־גוריון וחבריו מהאגף הימני יותר דגלו גם הם בהצטרפות זו, אולם רק בתנאי שיכיר בציונות, וכן סירבו לניתוק מהקונגרס הציוני. הוועידה התפוצצה. במהלך הדיונים קיבל בן־גוריון מברק מפולה ושב מייד ללונדון. כעבור שבוע, ב־28 באוגוסט 1920, נולד בנו, [[עמוס בן-גוריון|עמוס]].{{הערה|שם=בר-זוהר 143}} לאחר שחודשו הקשרים עם פלונסק, שנותקו בזמן מלחמת העולם ו[[המלחמה הפולנית-סובייטית]],{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 58}} יצא בן־גוריון במרץ 1921 לשליחות בווינה מטעם תנועתו ושלח את פולה והילדים לפלונסק כדי להכיר את אביו ולהתארח בביתו. במאי הגיע לביקור בפלונסק,{{הערה|שם=בר-זוהר 147|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ו, עמ' 147.}} אך כעבור זמן קצר נסע לוועידות ולמפגשים שונים והשאיר את אשתו ושני ילדיו הקטנים בבית אביו. לאחר שהפסיקו פועלי ציון בארצות הברית את התמיכה הכספית בסניף הלונדוני הכושל,{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 58|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 58–95.}} שב בן־גוריון באוגוסט 1921 לארץ ישראל. פולה והילדים שבו לארץ רק כעבור יותר משנה.{{הערה|שם=בר-זוהר 147}}

לאחר שובו הציע ב־1921 להפוך את "אחדות העבודה" ל[[קומונה]] כלל־ארצית, שתפעל כגוף אחד בהשפעתה על ההסתדרות. אולם תוכניתו זו נדחתה על ידי מרכז המפלגה, והוא התפטר בשל כך מהוועד הפועל שלה.{{הערה|שם=בר-זוהר 161}}

בחורף שנת [[תר"ף]] פרסם בן־גוריון מאמר בשם "על ה[[פלאח|פלח]] ואדמתו", שבו הופיעה לראשונה תזה חדשה שפיתח עם שובו לארץ ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה. הגישה הרומנטית שבה החזיק לגבי ה[[בדואים]] והפלאחים הערבים מאז עלייתו לארץ התחלפה עתה בתפיסה [[מרקסיזם|מרקסיסטי]]ת: הפועלים הערבים והיהודים שייכים לאותו [[מעמד חברתי]], הוא [[מעמד העובדים]], ועליהם להיאבק יחדיו נגד בעלי ההון המסיתים אותם אלה נגד אלה. בן־גוריון דבק בתזה הזאת כעשר שנים.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יד, עמ' 305.}}

===המזכיר הכללי של הסתדרות העובדים 1921–1935===
[[קובץ:Flickr - Government Press Office (GPO) - Portrait of PM David Ben Gurion.jpg|שמאל|150px]]
בראשית [[שנות ה-20 של המאה ה-20|שנות ה־20]] הפך לאחד המנהיגים הבולטים של [[היישוב]]. בן־גוריון נמנה עם מקימי [[ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל|ההסתדרות הכללית]] ב־1920. הוא החזיק בפנקס חבר מספר 3.{{הערה|שם=בר-זוהר 153}} בדצמבר 1921 נבחר ל[[מזכיר#.מזכיר - העומד בראש הארגון|מזכיר הכללי]] שלה,{{הערה|שם=בר-זוהר 147}} ושימש בתפקיד זה במשך 15 שנה. ניתן לומר כי רק עתה פרץ לראשונה לעמדת מנהיגות.{{הערה|שם=בר-זוהר 153|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ו, עמ' 153–159.}} הוא ראה בה, מלבד [[איגוד מקצועי]] שיגן על ציבור ה[[מעמד הפועלים|פועלים]] בארץ, גם כלי חברתי וכלכלי שיקים משק עובדים עצמאי. כמו כן, ראה בו מוסד פוליטי שינהיג את ההתיישבות היהודית ויניח יסודות למדינה שתקום.

בן־גוריון תבע להעביר את משרד ההסתדרות מתל אביב לירושלים, "מסיבות לאומיות", והדבר נעשה ב־2 בפברואר 1922. בירושלים התגורר בחדר ב[[מוסררה]], עם [[דוד זכאי]], שותפו לעריכת ביטאון ההסתדרות "הפנקס". ממשכורתו הנמוכה כמזכיר ההסתדרות היה שולח מדי חודש כסף לפולה ולאביו בפלונסק. בתקופה זו החל לרכוש ולקרוא ספרים בכמויות גדולות. את רוב זמנו הפנוי הקדיש ללימוד ולקריאה, וכך הרחיב את השכלתו. מאחורי ה[[עסקן]] המפלגתי צמח אדם רחב־אופקים בעל השכלה לא־פורמלית עשירה ותרבות רחבה. ב־5 באפריל, כשמונה חודשים לאחר ששב לארץ ישראל, הגיעו גם פולה והילדים והצטרפו אליו בירושלים.{{הערה|שם=בר-זוהר 153}}

====ביקורו בברית המועצות 1923====
בן־גוריון המשיך בנסיעותיו לחוץ לארץ בשליחות ההסתדרות ותנועת הפועלים. בשנים אלו בילה כמחצית מזמנו במסעות ארוכים לאירופה.{{הערה|שם=בר-זוהר 153}} ב־[[1923]] קיבלה ההסתדרות הזמנה להציג את תוצרתה בתערוכה חקלאית ב[[מוסקבה]].{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 64}} ב־4 באוגוסט אותה שנה יצאו בן־גוריון ו[[מאיר רוטברג]], שני נציגי ההסתדרות, לרוסיה דרך קהיר וקושטא, וב־24 באוגוסט הפליגו ל[[אודסה]].{{הערה|שם=בר-זוהר 168|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ז, עמ' 168–172.}} ב[[אוקראינה]] הצביעו עבור בן־גוריון על המקומות שבהם התרחשו [[פוגרום|פוגרומים]] ביהודים.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 64}} הם המשיכו ברכבת למוסקבה, שם שיכנה הנה��ת התערוכה את בן־גוריון בארמון מפואר שהיה שייך לאציל העשיר ממנוב. בן־גוריון ורוטברג ארגנו את המוצרים החקלאיים בביתן הארץ־ישראלי בתערוכה והניפו בו שני דגלים: [[הדגל האדום|דגל אדום]] שנשא את שם ההסתדרות ואת הדגל הציוני הכחול־לבן ועליו הכתובת "ארץ־ישראל". בביתן הארץ־ישראלי ביקרו רבבות אנשים והוא נחל הצלחה גדולה. עם זאת נאלץ בן־גוריון להתמודד עם התנכלויות מצד ה"[[יבסקציה]]", המחלקה היהודית במפלגה הבולשביקית. העיתון "[[עמעס]]" ("אמת") פרסם מאמרי השמצה נגד ההסתדרות ושני נציגיה. הוועד המרכזי של "פועלי ציון" ניתק את יחסיו עם בן־גוריון כאשר סירב להסיר את הדגל הציוני מהביתן. ביקורו במוסקבה ארך שלושה חודשים ועורר בו סערת רגשות. בזמן הביקור נפגש בחשאי עם חברי "[[החלוץ]]" וגם הוזמן להרצות בכנס מחתרתי בפני כתשעים מהם.{{הערה|שם=בר-זוהר 168}} הוא צפה ב[[תיאטרון הבימה]] במוסקבה בהצגה "[[הדיבוק]]" ב[[עברית]], שהותירה בו רושם רב.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 64}} ב־7 בנובמבר נכח במצעד "יום המהפכה" ב[[כיכר האדומה]]. הוא עזב את רוסיה בתחילת דצמבר.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ז, עמ' 175–176.}} בשובו לארץ הבריח בחפציו את אוסף המכתבים של הסופר [[יוסף חיים ברנר]].{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 64|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 64–66.}}

השנים 1919–1923 היו השנים ה"אדומות" בהתפתחותו האידאולוגית. זו הייתה "התקופה הסובייטית" בחייו. התקופה שבה שהה בן־גוריון בלונדון, בשנים 1920–1921, העמיקה את תפיסתו הקומוניסטית־רדיקלית, אך הוא הכריז כי הקומוניזם שלו "נובע מתוך ציונות". הרעיון הציוני־לאומי היה חשוב בעיניו הרבה יותר מהרעיון הקומוניסטי. כמו כן, נרתע מהאופי הטוטליטארי של המשטר הסובייטי וסבר כי בחברה סוציאליסטית חייבת לשרור מידה רבה של [[דמוקרטיה]].{{הערה|שם=בר-זוהר 161}}

====1923–1925====
[[קובץ:DAVID BEN GURION SPEAKING AT THE CORNERSTONE LAYING CEREMONY FOR THE HISTADRUT BUILDING IN JERUSALEM. דוד בן גוריון נושא דברים בטקס הנחת אבן פינה לבני.jpg|ממוזער|שמאל|200px|בן־גוריון נואם בטקס הנחת אבן הפינה לבניין [[ההסתדרות]] בירושלים, 1924]]
בוועידה השלישית של "אחדות העבודה" ב־1923 ביטא בן־גוריון שינוי בדעתו לגבי העימות בין היהודים לערבים בארץ ישראל, כאשר קבע כי זו "השאלה המרכזית" העומדת לפני התנועה הציונית. הוא הכיר בקיומה של "[[התנועה הלאומית הפלסטינית|התנועה הלאומית של העם הערבי]]" והודה כי מתנהלת נגד הציונים "מלחמה לאומית", אלא שעדיין סבר כי מלחמה זו מונהגת על ידי גורמים חיצוניים בעלי אינטרס. בהתאם לכך, הציע בשנה שלאחר מכן להקים הסתדרות עובדים ערבית מקבילה לזו היהודית וללכד את שתיהן תחת מועצה משותפת של "ברית עובדים בינלאומית".{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יד, עמ' 307.}}

בן־גוריון היה אומנם מזכירו של ארגון פועלים, אולם למעשה היה מנהיג מדיני. הוא ראה בהסתדרות אמצעי להגשמת תוכניותיו הציוניות, המדיניות והלאומיות.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ח, עמ' 190.}} הוא שאף לחולל מהפכה בציונות – כיבוש הנהגת התנועה הציונית על ידי תנועת הפועלים בארץ ישראל. אולם לא האמין כי ניתן לעשות זאת בהסתדרות הציונית הקיימת, בשל יחסי הכוחות בין הפועלים לבין שאר הזרמים. בתחילת 1924 דרש מחבריו בתנועת העבודה לפרוש מההסתדרות הציונית ולהקים הסתדרות ציונית חדשה – תנועה ציונית עולמית בהנהגת מפלגה סוציאליסטית גדולה. אלא שהוא נתקל בהתנגדות תקיפה מצד חברים מרכזיים בתנועה, בעיקר משום שבאותה תקופה עברה תנועת העבודה מאופוזיציה לשיתוף פעולה עם נשיא ההסתדרות הציונית [[חיים ויצמן]], וזאת בד בבד עם התחזקות האגף הבורגני בעקבות [[העלייה הרביעית]].{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ח, עמ' 186–187.}}

במרץ 1925 נולדה בתו רננה. בן־גוריון התנגד במשך תקופה ארוכה לעליית אביו ובני משפחתו לארץ ישראל, למרות בקשותיו של אביו, עד שביולי אותה שנה עלה אביו לארץ ישראל.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ט, עמ' 202.}} בשנים 1922–1927 הרבה בן־גוריון בנסיעות ארוכות ותכופות בשליחות ההסתדרות והשתתף בוועידות בין-לאומיות שונות. רוב נסיעותיו היו מוקדשות לגיבוש תמיכה יהודית ובין-לאומית בתנועת הפועלים בארץ ישראל. ב־1925 השתתף בקונגרס הציוני בווינה. באותה שנה גם נאם לראשונה ב[[אנגלית]], בוועידה הקיסרית בלונדון.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק ט, עמ' 203–205.}}

====מאורעות תרפ"ט והספר הלבן של פאספילד 1929–1930====
ב־4 בספטמבר [[1929]] שב בן־גוריון לארץ ישראל.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק י, עמ' 220.}} [[פרעות תרפ"ט]], שפסקו רק מספר ימים קודם לכן, הביאו למפנה בהשקפתו בסוגיית [[ערביי ארץ ישראל]]. בעוד שב־[[1924]] הכריז כי אין [[התנועה הלאומית הפלסטינית|תנועה לאומית ערבית]], קבע באוקטובר 1929 כי: "הוויכוח אם יש תנועה לאומית ערבית או לא הוא ויכוח טפל של מילים...התנועה מרכזת המונים... אין אנו רואים בה תנועת תחייה, וערכה המוסרי מפוקפק. אולם במובן הפוליטי זוהי תנועה לאומית".{{הערה|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 78.}}
בהשפעת המאורעות העלתה באותו הזמן באוזני בן־גוריון קבוצת אישים, ובהם [[מניה שוחט]], תוכניות להסדר עם הערבים, שהתבססו על ויתור על הכוונה ליצור רוב יהודי בארץ ישראל, תוך הסכמה לקבלת הדרישה הערבית להקמת פרלמנט אחד, שבו ייוצגו האוכלוסיות הערבית והיהודית באופן יחסי למספרן בארץ (באותה תקופה היו בארץ 800 אלף ערבים ורק 150 אלף יהודים). כנגד התוכניות הללו העלה בן־גוריון תוכנית ארוכת טווח משלו להסדר השלטון בארץ: הארץ תחולק לקנטונים אוטונומיים, יהודים וערבים; שני בתי מחוקקים, שבאחד מהם יהיה שוויון במספר הנציגים הערבים והיהודים; הקנטונים יהיו מאוחדים תחת ממשלה פדרלית יהודית־ערבית בפיקוח נציב מטעם [[חבר הלאומים]].{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק י, עמ' 222.}} מאורעות תרפ"ט מוטטו את תפיסותיו הנאיביות של בן־גוריון לגבי הבעיה הערבית. המשימה המכרעת בעיניו הייתה עתה יצירה מיידית של רוב יהודי, באשר רק אז יתחילו הערבים לחיות עם היהודים בשלום.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יד, עמ' 309–311.}}

בזמן פעילותה של [[ועדת שו]] לחקירת המאורעות לא הורשו נציגי ההסתדרות להופיע בפניה ובן־גוריון נאלץ להסתפק בשליחת תזכירים לחבריה. ביוני 1930 השתתף בישיבה של המוסדות הציוניים בלונדון. הייתה זו הפעם הראשונה שבה נטל חלק פעיל בטיפול במשבר מדיני. יחד עם חברי משלחת מארץ ישראל שוחח עם מנהיגים של [[מפלגת הלייבור]] וביולי נשא נאום תקיף בוועידת העבודה האימפריאלית. אולם המאמצים לא הועילו. ב־20 באוקטובר הוגש [[דו"ח הופ-סימפסון|דו"ח הופ־סימפסון]] וכעבור מספר ימים פורסם [[הספר הלבן של פאספילד]], שהטיל הגבלות קשות על עליית היהודים ורכישת קרקע על ידם. בן־גוריון שלח מארץ ישראל חוזר לכל הגורמים הקשורים בתנועת הפועלים ברחבי העולם ודרש מהם לפעול נגד הבריטים. במושב השני של מועצת מפא"י אף קרא למרד נגד אנגליה. הוא טען כי הספר הלבן "רצוף צביעות ובגידה" ואינו אלא "תעודה רצופה אנטישמיות מתחילתה ועד סופה".{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק י, עמ' 223–225.}}

====הקמת מפא"י וכניסתו להנהלה הציונית 1930–1934====
בן גוריון פעל למען איחודן של מפלגות הפועלים. פעילות זו נחלה הצלחה, כאשר בתחילת ינואר 1930 התאחדו מפלגות אחדות העבודה ו[[הפועל הצעיר]] והקימו את [[מפא"י|מפלגת פועלי ארץ ישראל]] (מפא"י), שבן־גוריון נבחר למנהיגה, ויחד עם התנועות האחיות שלה בחוץ לארץ הפכה למפלגה הגדולה ביותר ב[[התנועה הציונית|תנועה הציונית]].
בן־גוריון שאף להרחיב את השפעתה של תנועת הפועלים מחוץ לארץ ישראל ויזם קונגרס עולמי של מפלגות הפועלים למען ארץ ישראל העובדת, כאלטרנטיבה לקונגרס הציוני, מתוך כוונה להקים תנועת פועלים עולמית. בסוף אוגוסט 1930 הוא נסע מלונדון ל[[ברלין]], להשתתף בכינוס הוועד הפועל הציוני. ב־27 בספטמבר נפתח בברלין קונגרס העבודה, עבורו רכשו 240,000 בוחרים "כרטיסים" דוגמת [[השקל הציוני]]. בקונגרס השתתפו 196 צירים מ־19 מדינות, שייצגו את הארגונים והמפלגות הציונים הסוציאליסטיים בעולם. בן־גוריון פתח בנאומו את טקס הפתיחה, בעברית וביידיש. רק מספר ימים קודם לכן נחלה [[המפלגה הנאצית]] הצלחה גדולה בבחירות ל[[רייכסטאג (רפובליקת ויימאר)|רייכסטאג]] בגרמניה.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק י, עמ' 228–230.}} באיגרת שכתב ל[[השל פרומקין]] למחרת הבחירות השווה את הנאצים לרוויזיוניסטים ואת הדברים שקרא בביטאון המפלגה הנאצית לאלה של [[זאב ז'בוטינסקי]] בעיתון "[[דואר היום]]".{{הערה|שם=המיליון השביעי 25|תום שגב, '''[[המיליון השביעי: הישראלים והשואה]]''', א, 1, עמ' 25.}} במחצית השנייה של אוקטובר שב לארץ ישראל. הוא התכוון להפסיק בהדרגה את פעילות מפא"י ובעלות בריתה בקונגרס הציוני, ולהעביר את כל הפעילות לקונגרס "ארץ ישראל העובדת". במועצת מפא"י במאי 1931 הציע שהמפלגה תפרוש מההנהלה הציונית, אך נתקל בהתנגדות חריפה מצד חבריו בראשות המפלגה ונאלץ לסגת מכוונתו.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יא, עמ' 233–234.}} בנאומו בקונגרס הציוני ה־17 בבזל ביולי אותה שנה תקף בחריפות את ז'בוטינסקי ואנשיו. הוא כינה את מפלגתם "הציונות הקלה", האשים אותם ב"חינוך שוביניסטי רווי שנאה גזעית ושנאת פועלים", וטען כי הם מערערים את העמדה הפוליטית של הציונות בדעת הקהל העולמית. לדבריו, בין תפיסת "הציונות הפוליטית" של מפלגות הפועלים לזו של הרוויזיוניסטים "רובצת תהום שאין לגשרה". על רקע מעמדו הרעוע של חיים ויצמן כנשיא הקונגרס הציוני, נראה כי בן־גוריון החל בקונגרס זה את מלחמת הירושה על הנהגת התנועה הציונית.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יא, עמ' 238–239.}} במהלך הקונגרס ביקש ויצמן מבן־גוריון לטוס בחשאי ללונדון, כדי להיפגש עם [[ראש ממשלת בריטניה]], [[רמזי מקדונלד]], ולהשיג את הסכמתו לעקרון ה"[[פאריטט]]" – ייצוג שווה של יהודים וערבים במסגרת השלטונית בארץ ישראל (בניגוד לייצוג יחסי, אותו דרשו הערבים). ב־11 ביולי המריא ללונדון ולמחרת נפגש עם מקדונלד במעונו הכפרי. הוא טען בפניו כי בנוגע לזכויות היהודים בארץ ישראל, "אין לראות רק את היהודים היושבים כבר בארץ, אלא את כל העם היהודי בעולם". אולם, אף על פי שמספר היהודים בעולם גדול יותר ממספרם של [[ערביי ארץ ישראל]], יסתפקו היהודים בייצוג שווה. מקדונלד הביע את הסכמתו ובן־גוריון שב לקונגרס בבזל, בו הודח ויצמן מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יא, עמ' 241–243.}}

ביולי 1932 קרא בן־גוריון במועצת מפא"י לתנועת הפועלים "לכבוש את ההסתדרות הציונית", כלומר: להפוך לרוב בהסתדרות הציונית. לשם כך יצא למסע בן שלושה חודשים לריכוזי היהודים במזרח אירופה כדי לבדוק את סיכויי תוכניתו ולהשתתף בהקמת "האיחוד העולמי" של מפלגות הפועלים הציוניות.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יא, עמ' 246–247.}} ב־27 באוקטובר הציג בפני מרכז מפא"י תוכנית להשגת רוב בקונגרס הציוני הבא, אולם נתקל בספקנות רבה. כעבור שלושה ימים העלה את תוכניתו בפני ועידת מפא"י ודרש בנאומו להפוך את תנועת הפועלים "ממעמד לעם", כלומר לרכז סביבה גם כוחות לא־סוציאליסטיים. דרישתו זו התקבלה בחששות שתנועת הפועלים תאבד את צביונה. באמצע מרץ 1933 דרש בכינוס מרכז מפא"י שלא להעמיד במרכז תעמולת הבחירות את התמיכה בוויצמן, ובמקום זאת להתרכז במאבק נגד הרוויזיוניסטים. בסופו של דבר התקבלה החלטה ברוח זו. ב־31 במרץ יצא שוב למזרח אירופה, למסע בן ארבעה חודשים של מערכת בחירות לקונגרס הציוני.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יא, עמ' 248–251.}} ב־9 באפריל הגיע ל[[ורשה|וורשה]] מצויד בחומרי תעמולה.{{הערה|שם=בר-זוהר 256|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יב, עמ' 256–257.}} הוא גייס בוחרים ופעילים צעירים מחברי "החלוץ" ותנועות הנוער ושלח אותם למכור שקלים (שהעניקו את זכות ה[[הצבעה]] בקונגרס ל"שוקלי השקל") ברחבי פולין. הוא עצמו נסע לנאום באולמות מלאים בערים שונות בפולין, ב[[גליציה]] וב[[המדינות הבלטיות|מדינות הבלטיות]].{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 73|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 73–74.}} הוא התנייד בין הערים והעיירות ברכבת, במכונית ובמטוס.{{הערה|שם=בר-זוהר 256}} כבר באספת הבחירות הראשונה בה השתתף בווינה השווה את ז'בוטינסקי להיטלר.{{הערה|שם=בר-זוהר 262}} עוד ב־18 בפברואר 1933, באספה בבית העם בתל אביב, כינה את ז'בוטינסקי "ולדימיר היטלר".{{הערה|שם=המיליון השביעי 25}} מערכת הבחירות כללה השמצות הדדיות והתקפות אישיות, שלוו באלימות. ב־17 ביוני הגיע בן־גוריון ל[[וילנה|ווילנה]] ו[[התעלפות|התעלף]] כאשר נודע לו על [[רצח ארלוזורוב]]. הרצח הפך לנושא העיקרי במערכת הבחירות, ובמשך כל תקופה זו לא חדל בן־גוריון להתקיף על כך את הרוויזיוניסטים. כמו כן התנגד לדחיית הבחירות.{{הערה|שם=בר-זוהר 262|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יב, עמ' 262–264, 269, 272–274.}} תנועות הפועלים זכו בניצחון גדול ובן־גוריון הוכר עתה כמנהיג תנועת הפועלים בארץ ישראל.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יב, עמ' 277.}} לאחר הבחירות נערך הקונגרס הציוני ב[[פראג]], ובן־גוריון זכה לתשואות. הוא הפך למנהיג המדיני הבכיר בתנועה ובעקבות לחץ מצד מנהיגי אגף הפועלים הסכים להיכנס ל[[ההנהלה הציונית|הנהלה הציונית]], אולם בתנאי שלא יקבל על עצמו שום תיק. בתוקף תפקידו החדש הוכנס לביתו בתל אביב מכשיר [[טלפון]] ו"[[ההגנה]]" הפקידה עליו שומר ראש. ענייני התנועה הציונית והנושאים המדיניים מילאו עתה את זמנו. במהירות רבה למד את רזי הדיפלומטיה הציונית בלונדון ואת הפוליטיקה הבריטית.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יג, עמ' 279–281.}} לאחר קיום הקונגרס נתמנה במקום ארלוזורוב למנהל [[המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית]], וכיהן בתפקיד זה עד 1935, במקביל לתפקידו כמזכיר ההסתדרות.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 73}}

בתחילת שנות ה־30 בנה בן־גוריון [[בית בן-גוריון|בית בשכונת העובדים]] סמוך לים (בהווה ב[[שדרות בן-גוריון (תל אביב)|שדרות בן־גוריון]]). הבית בן שתי הקומות היה גדול מכל הבתים בשכונה, והוסיף לעול החובות שבן־גוריון כבר היה שקוע בו.{{הערה|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 61.}}

בינואר [[1934]], לאחר שקנה וקרא את הספר "[[מיין קאמפף]]" ופחות משנה לאחר [[עלייתו של אדולף היטלר לשלטון|עליית היטלר לשלטון]] בגרמניה, חזה בן־גוריון בוועידת ההסתדרות את העתיד לבוא: "שלטונו של היטלר מעמיד בסכנה את העם היהודי כולו ... משטר היטלר אינו יכול להתקיים זמן רב בלי מלחמת נקם נגד צרפת, פולין, צ'כיה ושאר הארצות השכנות ... אין ספק שאנו עומדים עכשיו לפני סכנת מלחמה לא פחות מאשר לפני 1914, והמלחמה אשר תפרוץ הפעם...תעלה בחורבנה ובמוראותיה על [[מלחמת העולם הראשונה|מלחמת העולם האחרונה]] ... אולי רק ארבע או חמש שנים (אם לא פחות) עומדות בינינו לבין היום הנורא ההוא".{{הערה|תום שגב, '''המיליון השביעי''', א, 1, עמ' 15; ח, 1, עמ' 405. דברים שאמר במושב השני של ועידת ההסתדרות הרביעית.}}

====הסכמים עם ז'בוטינסקי 1934–1935====
{{הפניה לערך מורחב|הסכמי בן-גוריון–ז'בוטינסקי}}
בן־גוריון היה התקיף ביותר בתוך קבוצת חבריו לגבי האמצעים שיש לנקוט במאבק נגד הרוויזיוניסטים. בפברואר 1934 דרש להקים כוח מאורגן שיופקד "נגד האלימות הרוויזיוניסטית" של [[פלוגות הגיוס של בית"ר|אנשי בית"ר]]. דעתו נתקבלה וכך הוקמו "[[פלוגות הפועל]]".{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יג, עמ' 287–288.}} ב־31 ביולי 1934 ניסח [[זאב ז'בוטינסקי]], מנהיג [[התנועה הרוויזיוניסטית]], מכתב להנהגת מפא"י, בו הציע לפתוח בשיחות ישירות כדי לעקור את מעשי האלימות בין יהודים. לאור המצב בתנועה הציונית והחמרת מצב היהודים באירופה, סבר בן־גוריון כי המשך המאבק האלים עלול לפלג את התנועה ולחבל במאמץ הציוני לעלייה והתיישבות, ולכן החליט לפנות להידברות. הוא תבע ממפלגתו להיענות להצעה ולהיכנס למשא ומתן, אולם תביעתו נדחתה, ובמקומה הצליח להעביר החלטה ליזום פגישות עם מספר מפלגות, ובהן גם הרוויזיוניסטים. לאחר ביקור בפולין ובגרמניה הגיע ב־8 באוקטובר ללונדון ונענה להצעת [[פנחס רוטנברג]] להיפגש עם ז'בוטינסקי. ב־10 באוקטובר קיים בלונדון פגישה ראשונה מתוך סדרת פגישות עם ז'בוטינסקי שנערכו במשך חודש ימים, שבסופה חתמו השניים על מספר הסכמים ([[הסכמי בן-גוריון - ז'בוטינסקי (הסכמי לונדון)|הסכמי בן־גוריון–ז'בוטינסקי]]).{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יג, עמ' 289–292.}} בן־גוריון ניסה לשכנע את חבריו במפלגה לאשר את ההסכם עם ז'בוטינסקי.{{הערה|שם=בר-זוהר 297|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יג, עמ' 297–298.}} היה לו אומנם רוב במרכז מפא"י, אולם כדי למנוע פילוג נאלץ בן־גוריון, באופן יוצא דופן, להביא אותו לאישור ב[[משאל עם]] בהסתדרות, שם הוא נדחה ברוב ברור ב־24 במרץ 1935.{{הערה|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 85–87.}} יוקרתו של בן־גוריון נפגעה אומנם, אולם מעמדו כמנהיגה העולה של תנועת הפועלים לא נתערער.{{הערה|שם=בר-זוהר 297}} ב־30 במרץ כתב ז'בוטינסקי לבן־גוריון: "לא נשתנתה בי ההערכה שלמדתי בלונדון להעריך את האיש בן־גוריון ואת שאיפתו". אולם כשבועיים בלבד לאחר הכשלת ההסכם החליטו הרוויזיוניסטים לפרוש מההסתדרות הציונית. לאחר מכן השיב בן־גוריון לז'בוטינסקי: "פרק לונדון לא יימחה מלבי... ואם נגזר עלינו להילחם – תדע, שבין 'אויביך' יש אדם המוקיר אותך וכואב את כאבך [...] עודני מאמין באפשרות 'השלום הגדול'".{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יג, עמ' 300–301.}}

==== פגישות עם מנהיגים פלסטינים בשנות ה־30 ====
בתחילת שנות ה־30 החל בן־גוריון לעבור תהליך בנוגע לבעיה הערבית, שנמשך עד לשלהי אותו עשור.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יד, עמ' 303.}} הוא הבין כי מול התנועה הציונית עומדת [[התנועה הלאומית הפלסטינית|תנועה לאומית ערבית־פלסטינית]], והגיע למסקנה שעליו ליצור קשר עם מנהיגיה ולשאת ולתת עמם. הוא בחר לפנות אל הפרקליט האמיד [[מוסא אל-עלמי|מוסא אל־עלמי]], שהיה מקורב הן אל המופתי [[אמין אל-חוסייני|אמין אל־חוסייני]] והן אל ראשי [[מפלגת אל-איסתקלאל|מפלגת אל־איסתקלאל]] ("העצמאות"), ובתחילת אפריל 1934 נפגש עמו לראשונה בביתו של [[משה שרת]] בירושלים. בן־גוריון תיאר בפניו עד כמה מועילה העלייה היהודית לארץ ישראל ולתושביה הערבים, אולם עלמי השיב: "אני בוחר שהארץ תהיה עניה ושוממה אפילו עוד מאה שנה, עד שאנחנו הערבים נהיה מוכשרים בכוח עצמנו להפריחה ולפתחה". הייתה זו הפעם הראשונה ששמע מפיו של מנהיג ערבי כיצד משתקפת הציונות בעיני הערבים. הוא הציע בפני עלמי הקמת פדרציה ערבית, שאליה תצטרף המדינה היהודית, וכך יהוו ערביי ארץ ישראל מיעוט במדינה היהודית, אך חלק מהרוב הערבי הגדול בפדרציה. עלמי הסכים לדון בכך ובאמצע אוגוסט ביקר אותו בן־גוריון בביתו הכפרי ליד ירושלים. בן־גוריון הציע תוכנית בת שני שלבים: שלטון יהודי־ערבי משותף, שבו מעמד שווה לשתי הקהילות, שלא על פי יחס מספרי, ומאוחר יותר מדינה יהודית משני עברי הירדן, שתהיה חלק מפדרציה אזורית שתכלול את [[עיראק]]. הייתה זו הראשונה בסדרת שיחות שקיימו השניים בביתו הכפרי של עלמי ובדירתו בירושלים. תמורת הסכמה לתוכניתו הציע בן־גוריון עזרה לערביי ארץ ישראל בחקלאות ובתעשייה ואת עזרת יהודי העולם לפיתוח ארצות ערב. לאחר מספר שיחות דיווח עליהן עלמי למופתי אל־חוסייני. בהמלצת עלמי נסע בן־גוריון ל[[ז'נבה]] ונפגש עם שכיב ארסלן ואחסאן ביי אל־ג'ברי, ראשי ה"איסתקלאל". אלה דחו את כל הצעותיו ועמדו על כך שהתנאי להסכם הוא מעמד של מיעוט נצחי ליהודים בארץ ישראל. בדצמבר 1934 פרסמו את שיחתם הסודית בביטאון של המשלחת הסורית־פלסטינית ל[[חבר הלאומים]]. במקביל נפגש בחשאי בירושלים עם [[ריאד א-סולח|ריאד א־סולח]], ובביתו של [[יהודה לייב מאגנס]] נפגש עם [[עווני עבד אל-האדי|עווני עבד אל־האדי]], מנהיג ה"איסתקלאל" בארץ ישראל. באפריל 1936, בזמן [[המרד הערבי הגדול]], נפגש בחשאי מספר פעמים עם [[ג'ורג' אנטוניוס]], בדירתו של מאגנס ובביתו של אנטוניוס. בשנים 1937–1938 נפגש גם עם בכירים בממשל הסעודי ובלונדון שוחח עם [[מוסא כאט'ם אל-חוסייני|מוסא כאט'ם אל־חוסייני]]. כל השיחות נסתיימו בלא כלום.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יד, עמ' 312–320.}}{{הערה|[[#שילון|שילון]], עמ' 87–88: ביוני 1969 שוב נפגש בן-גוריון, לבקשתו, עם מוסא אל-עלמי. הפגישה הסודית נערכה בחדר המלון של בן-גוריון בלונדון, והשניים שוחחו בה על האפשרויות להסדר מדיני בין ישראל וערביי השטחים. הם קבעו פגישה נוספת, אולם לא ידוע אם התקיימה.}}

===יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית 1935–1948===
באוגוסט [[1935]] נבחר בן־גוריון מטעם מפא"י ליושב ראש הנהלת [[הסוכנות היהודית]], שהייתה הגוף המרכזי בניהול היישוב היהודי בארץ ישראל, וליושב ראש [[ההנהלה הציונית]], שהיא הוועד הפועל המצומצם של [[ההסתדרות הציונית העולמית]].{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק טו, עמ' 321.}} ב[[הקונגרס הציוני העולמי ה-19|קונגרס הציוני ה־19]] ב[[לוצרן]] באותה שנה החליט לנאום ב[[יידיש]], כדי להביא את חזון ההגשמה הציונית לצירים, שרובם לא הבינו עברית, וזאת אף על פי שעבורו היה כרוך בכך קושי אידאולוגי ומעשי.{{הערה|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 88–89.}}
עם כניסתו לתפקיד ראש ההנהלה הציונית העביר את מחלקת הארגון לירושלים ובכך העביר את מוקד הפעולה מלונדון לארץ ישראל. כדי לייעל את ההנהלה צמצם את מספר חבריה לשבעה.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק טו, עמ' 332.}}

====בזמן מאורעות 1936–1939====
עם פרוץ [[המרד הערבי הגדול|מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט]] ([[1936]]) היה בן־גוריון מיוזמי [[מדיניות ההבלגה]].
הוא דרש בתוקף ש"ההגנה" לא תיגרר לטרור נגדי וסבר שאסור ליישוב להגיע לעימות עם הבריטים, כדי לשמור על אהדתם. מתוך חשש שבריטניה תשלח ועדת חקירה לארץ ישראל שתוליד "ספר לבן" נוסף, יצא ללונדון והצטרף אל ויצמן בניהול המערכה לגיוס תמיכה בעמדה הציונית, שאכן זכתה לתמיכת רוב המשתתפים בוויכוח שהתקיים בפרלמנט, וגם לתמיכת העיתונות.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק טז, עמ' 338–340.}}
הוא העיד בפני [[ועדת פיל]], שחקרה את הסיבות למרד הערבי, ובתגובה לדברי אחד מחברי הוועדה, ש"המנדט הוא התנ"ך של הציונות", טען בן־גוריון את ההפך: "התנ"ך הוא המנדט שלנו". בשנת [[1937]] תמך בהמלצת הוועדה על חלוקת ארץ ישר��ל בין היהודים לערבים.{{הערה|שם=בר-זוהר 355|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יז, עמ' 355–358.}} אלא שבן־גוריון הבין שהתלהבות מצד היהודים תעורר התנגדות מצד הערבים ולכן סבר כי על הצד היהודי למלא את תפקיד "הכלה הסרבנית", שיש לשכנע אותה כדי שתסכים. בפברואר 1937 הכין תוכנית חלוקה משלו והביא אותה לדיון במרכז מפא"י, בליווי מפה מפורטת. הייתה זו הפעם הראשונה שתוכנית חלוקה עלתה לדיון. לשאלת [[גולדה מאיר]] לגבי גידול האוכלוסייה היהודית בעתיד, השיב: "הדורות הבאים ידאגו לעצמם, עלינו לדאוג לדור הזה".{{הערה|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 93–94.}}

בן־גוריון לא ראה את גבולות החלוקה כסופיים אלא כשלב בלבד: עצם הקמתה של מדינה יהודית תאפשר עלייה יהודית גדולה, ובעקבות זאת יתחזק היישוב העברי מבחינה כלכלית וצבאית, מה שעשוי לאפשר בעתיד התיישבות יהודית בחלקים אחרים של ארץ ישראל.{{הערה|שם=בר-זוהר 355}} במאי 1937 שוב הגיע ללונדון, הפעם כדי להמריץ את הלובי הפרו־ציוני לקראת פרסום דו"ח ועדת פיל.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יז, עמ' 360.}} הדו"ח פורסם ביולי והמליץ על חלוקה לשתי מדינות, ערבית ויהודית. בן־גוריון שמח מאוד כשקרא את המלצותיו, אולם דבק בטקטיקה שהתווה קודם לכן והודיע לשר המושבות כי התנועה הציונית כולה מתנגדת לחלוקה. עמדה פומבית זו גרמה לידידי הציונות לתקוף את הדו"ח בחריפות בדיון בפרלמנט (שביציע האורחים שלו ישב גם בן־גוריון), וכך, במקום לאשר את תוכנית החלוקה, החליט הפרלמנט להביא אותה בפני [[חבר הלאומים]].{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יז, עמ' 363–365.}} לאחר פיזור הקונגרס הציוני ה־20 נסע בספטמבר ל[[ז'נבה]] ונכח בדיוני מועצת חבר הלאומים בתוכנית.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יז, עמ' 368.}} אלא שלאחר דחיית התוכנית על ידי הערבים ב[[ועידת בלודאן (1937)|וועידת בלודאן]] וחידוש המהומות בארץ ישראל, שלחה בריטניה את [[ועדת וודהד]] כדי לבדוק כיצד ניתנת החלוקה לביצוע. בספטמבר–אוקטובר 1938 שהה בן־גוריון בלונדון ופעל עם ויצמן במוקדי ההכרעה בממשל הבריטי ובפגישה עם שר המושבות מקדונלד, נוכח בשינוי הקו המדיני הבריטי – נסיגה מהתחייבויותיה ב[[הצהרת בלפור]] ומרעיון החלוקה. התפנית במדיניות הבריטית חוללה מפנה בתפיסתו של בן־גוריון לגבי שיתוף הפעולה עם בריטניה. הוא סבר עתה שיש לבצר את כוחו הצבאי של היישוב לקראת עימות אפשרי עם הצבא הבריטי.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יח, עמ' 369–373.}}

בזמן שהותו בלונדון בסתיו 1938 נרקם הסכם בין "ההגנה" ל[[אצ"ל]], בו הוסכם שעל פעולות תגובה לטרור הערבי יוחלט בוועדה שבה יהיה ייצוג שווה לשני הארגונים. אולם בן־גוריון התנגד בחריפות להסכם ואיים בהתפטרות, ובסופו של דבר הוא לא נחתם. הוא שאף להסדר כללי עם ז'בוטינסקי, שיכלול את התפרקות [[ההסתדרות הציונית החדשה]] שלו והתמזגותה מחדש בתוך ההסתדרות הציונית. ביולי 1939 ביקש ז'בוטינסקי מ[[אליהו גולומב]] לפעול שוב להשגת הסכם, אולם גם הפעם הכשיל בן־גוריון את התוכנית.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יח, עמ' 377–384.}}

בפברואר 1939 כונסה בלונדון [[ועידת סנט ג'יימס]], ובן־גוריון עמד לצדו של ויצמן בראשות המשלחת הציונית.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יט, עמ' 386.}} ב־15 בפברואר אמר בן־גוריון לשר המושבות [[מלקולם מקדונלד]], כי לא יהיה ניתן למנוע את עליית היהודים לארץ ישראל "אלא בכוח הכידונים הבריטיים". היה זה חידוש בנימת דבריו אל האנגלים: איום בכוח והתנגדות אלימה. במהלך הוועידה נפגש יחד עם ויצמן עם [[ראש ממשלת הממלכה המאוחדת|ראש הממשלה]] [[נוויל צ'מברלין]] במעונו, וב־7 במרץ השתתף בפגישה בלתי רשמית משולשת ב[[ארמון סנט ג'יימס]], שכללה ארבעה אנגלים, ארבעה יהודים ושלושה ערבים, שדוברם המרכזי היה [[עלי מאהר]] המצרי. ב־15 במרץ הגישה ממשלת בריטניה את תוכניתה למשלחות.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יט, עמ' 389–394.}} בן גוריון ווויצמן לא נכחו בישיבת הנעילה, לאחר שהתברר כי לאור הצעות ממשלת בריטניה, תגרע נוכחותם במקום מכבודם.{{הערה|נורמן רוז, '''חיים ויצמן''', פרק טז, עמ' 218.}}

לאחר כישלון הוועידה פרסמו שלטונות [[המנדט הבריטי]] ב־17 במאי 1939 [[הספר הלבן (1939)|ספר לבן]] שבו הוגבלה לראשונה מכסת עליית יהודים לארץ ישראל ורכישת קרקעות על ידי יהודים.{{הערה|שם=לקסיקון מונחים באתר הכנסת|1=[http://www.knesset.gov.il/lexicon/heb/ben_gurion.htm בן גוריון, דוד], לקסיקון מונחים באתר הכנסת.}}
ב־24 במאי אמר בן־גוריון בנאום בפני בני נוער בירושלים: "בתולדות הציונות מתחיל פרק חדש – הציונות הלוחמת... המשך פעולתנו הציונית ייתכן אך ורק תוך מלחמה". עם חזרתו לארץ ישראל החל למקד את רוב פעולתו בהכנת "ההגנה" למלחמה ב"ספר הלבן".{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יט, עמ' 397.}} בתחילת יוני השיג את אישור הנהלת הסוכנות היהודית להקים ב"הגנה" את [[הפו"ם]] – גוף חשאי ל"פעולות מיוחדות" נגד הבריטים, טרוריסטים ערבים ומלשינים יהודים. בן־גוריון שינה עתה לחלוטין את דעתו לגבי [[ההעפלה]]. הוא החל לראות בה נשק מדיני חשוב ביותר: גירוש מעפילים ילווה בהפגנות ומהומות שייצרו הד עצום בתקשורת העולמית ויסייעו לגייס את דעת הקהל בעולם. הוא יזם את "[[עלייה ג']]", שכללה הבאת אוניות מעפילים לחופי הארץ בכוח והורדת העולים תחת חיפוי "ההגנה". בעת הגעתה של אוניית המעפילים "[[קולורדו (אוניית מעפילים)|קולורדו]]" דרש בן־גוריון לממש את תוכניתו, אולם היא נתקלה בהתנגדות ורעיון "עלייה ג'" נגנז.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יט, עמ' 399–400.}}
הוא הכריז על מאבק שקט בבריטים, שכלל, מלבד ההעפלה, הקמת נקודות [[התיישבות]], גם במקומות האסורים על פי החוק הבריטי.{{הערה|שם=לקסיקון מונחים באתר הכנסת}}

====בזמן מלחמת העולם השנייה 1939–1945====
[[קובץ:DAVID BEN GURION ADDRESSING THE "SEFARDI" RALLY FOR THE "KEREN HAYESOD" IN TEL AVIV. דוד בן גוריון נושא דברים בכינוס של העדה הספרדית למען קרן היסוד, בD817-039.jpg|שמאל|ממוזער|250px|בן גוריון נושא דברים בכינוס של העדה הספרדית למען קרן היסוד, ינואר 1940]]
ב־1 בספטמבר 1939 היה בן־גוריון על האונייה בחזרה לארץ ישראל מ[[הקונגרס הציוני העולמי ה-21|הקונגרס הציוני ה־21]], כשנודע לו על פרוץ [[מלחמת העולם השנייה]].{{הערה|שם=בר-זוהר 401|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יט, עמ' 401.}} ב־3 בספטמבר הגיע לארץ ישראל ודן בירושלים עם [[דב הוז]] וגולומב על גיוס "צבא יהודי". כעבור חמישה ימים תיאר בפני מפקדי "ההגנה" את המטרה שהוא שואף להשיגה באמצעות המלחמה: "להביא לידי מדינה יהודית".{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק כא, עמ' 417.}} זמן קצר לאחר שובו הודיע ל[[יצחק שדה]] על חיסול הפו"ם. ב־12 בספטמבר הצהיר בישיבת מרכז מפא"י: "עלינו לעזור לאנגלים במלחמתם כאילו לא היה ספר לבן, ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה".{{הערה|שם=בר-זוהר 401}}{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 102}}
הוא תמך בהתנדבות יהודים ל[[הכוחות המזוינים של בריטניה|צבא הבריטי]] הנלחם ב[[גרמניה הנאצית|נאצים]], מבלי לזנוח את התנגדותו למדיניות "הספר הלבן".{{הערה|שם=לקסיקון מונחים באתר הכנסת}}

בנובמבר 1939 טס בן־גוריון דרך [[רודוס]] ו[[אתונה]] ל[[איטליה]], שעדיין לא נכנסה למלחמה, ומשם המשיך ל[[פריז]], שכבר הייתה שרויה ב[[האפלה]]. כעבור ימים אחדים, במהלכם חווה התקפה של מפציצים גרמניים, טס ללונדון, שהייתה מואפלת גם היא. הוא נפגש עם מקדונלד והודיע לו "שאם יישפך דם יהודי" כתוצאה מפירוק היהודים מנשקם, תוטל האחריות על ממשלת בריטניה. בסוף נובמבר שב לארץ ישראל. ב־28 בפברואר [[1940]] פרסמה ממשלת בריטניה את "חוק הקרקעות", על בסיס המלצות "הספר הלבן", שהגביל את זכות היהודים לרכוש קרקע בתחום של 5% בלבד מאדמת ארץ ישראל המערבית. בעקבות זאת הודיע בן־גוריון על התפטרותו מההנהלה הציונית. באמצעות הודעת ההתפטרות ביקש להשתחרר מתפקידו הרשמי, כדי שיוכל לפנות למאבק אלים נגד ממשלת המנדט. הוא השיג את הסכמת ההנהלה הציונית לערוך הפגנות תוקפניות נגד הממשלה וניהל אותן, באמצעות "ההגנה", מבית הנהלת הסוכנות. אלא שהמאבק האלים הביא לקיטוב עמדות בהנהגת היישוב, ובן־גוריון, שעמד בראש מחנה האקטיביסטים במפא"י, מצא עצמו במיעוט בהנהלת הסוכנות. הוא הציע לפעול בשתי דרכים במקביל: ניתוק הקשרים עם ממשלת המנדט ולחץ מדיני והסברתי על בריטניה, לצד תגובה אלימה על כל פעולת דיכוי נגד היהודים בארץ ישראל. אלא שתוכניתו זו לא התקבלה בהנהלה הציונית. ב־18 באפריל אמר בישיבת הוועד הפועל המצומצם כי "ציונות של דיבורים לא תקום ולא תהיה" ודרש "התנגדות מתמדת, מאורגנת, שאינה נרתעת מהשתמשות בכוח", אולם נותר כמעט בודד בעמדתו. ב־1 במאי שב ללונדון. במהלך שהותו שם [[המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה|פלשו הגרמנים לבלגיה ולהולנד]] וקמה ממשלה חדשה בראשות [[וינסטון צ'רצ'יל]]. אירועים אלה גרמו לו לגנוז הן את תוכניתו להתפטר והן את הצעותיו למאבק אלים.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק כא, עמ' 418–425.}} בימי [[הבליץ]] סירב לרדת למקלט.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 102}}

כבר מאז פרסום הספר הלבן החל בן־גוריון לראות ב[[ארצות הברית]] מועמדת להחליף את בריטניה כבעלת הברית המועדפת של התנועה הציונית.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 110|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 110.}}
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיע למסקנה שאחריה ירד כוחה של בריטניה כמעצמה הגדולה בעולם והיא תיסוג משטחים נרחבים שבשליטתה, ושמנהיגות העולם החופשי תעבור לארצות הברית והיא זו שתהפוך למעצמה החזקה בעולם, ולכן יש להפנות את המאמץ ההסברתי הציוני אל מוקדי הממשל האמריקאי. בנוסף על כך, הפך בעיניו ניתוקה של יהדות אירופה תחת הכיבוש הנאצי את יהדות אמריקה למרכז העיקרי של יהדות העולם.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק כב, עמ' 435–436.}}
ב־21 בספטמבר 1940 עזב את אנגליה ובתחילת אוקטובר הגיע לניו יורק.{{הערה|שם=בר-זוהר 431|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק כא, עמ' 431–434.}} במהלך שהותו שם הגיע ל[[תובנה]] כי הדרך להשפיע על הממשל האמריקאי היא "רכישת דעת הקהל". הוא הכריז כי רק כאשר תשיג התנועה הציונית את תמיכת העיתונות, חברי הקונגרס, הכנסיות, מנהיגי הפועלים והאינטלקטואלים – תקבל גם את תמיכת הממשל. לדעת ההיסטוריונית [[אניטה שפירא]] מסמנת נסיעתו זו לארצות הברית את תחילת הפיכתו ממנהיג היישוב היהודי בארץ ישראל למנהיג התנועה הציונית, ובשל נסיבות התקופה גם לקולו של העם היהודי כולו.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 102|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 102–107.}} באמצע ינואר 1941 עזב את ניו יורק ושב לארץ ישראל. בשל המצב המלחמתי נסע הפעם מצידו השני של כדור הארץ, ממזרח למערב, וב־13 בפברואר, כעבור עשרה חודשים מאז עזב את הארץ, נחת במימי [[הכנרת]].{{הערה|שם=בר-זוהר 431}}

ב־22 ביוני 1941 יצא שוב ללונדון, במסע שארך חודש ימים דרך ארצות אפריקה, לפגישת היכרות עם שר המושבות החדש, ה[[אנטי-ציונות|אנטי־ציוני]], [[הלורד מוין]], שהציע להקים מדינה יהודית ב[[פרוסיה המזרחית]] במקום בארץ ישראל. בנובמבר הפליג בן־גוריון לניו יורק. לדעת הביוגרף שלו, [[מיכאל בר-זוהר|מיכאל בר־זוהר]], זהו המועד שבו נפתח "העידן הבן־גוריוני" בתולדות הציונות.{{הערה|[[#BZ|בר-זוה��]], כרך א, פרק כב, עמ' 437–440.}} הפעם שהה בארצות הברית יותר מעשרה חודשים.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 102}} עם התפתחות תמונת המלחמה, ובמקביל למדיניותה השלילית של בריטניה כלפי ה[[ציונות]], התחזקה אצלו האוריינטציה לארצות הברית.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 110}}
בינואר ופברואר [[1942]] הצליח להשיג את תמיכת הארגונים הציוניים הגדולים באמריקה. במאי 1942 כונסה בניו יורק [[ועידת בילטמור]] של ציוני אמריקה, שבשל מלחמת העולם הפכה למעין קונגרס ציוני. בן־גוריון היה הנואם המרכזי והציג בוועידה תוכנית מדינית. למחרת הוגשה הצעת החלטה שנוסחה על פי תוכניתו, אושרה על ידיו ונתקבלה פה אחד על ידי צירי הוועידה.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק כב, עמ' 442–443.}}
[[תוכנית בילטמור]] פתחה את המאבק להקמת המדינה היהודית, על אף ההתנגדות הרבה בתנועה הציונית ואף במפלגתו של בן־גוריון, בשל המשמעויות הטריטוריאליות שלה.{{הערה|שם=לקסיקון מונחים באתר הכנסת}}
לאחר ועידת בילטמור חל קרע בינו לבין [[חיים ויצמן]], נשיא [[ההסתדרות הציונית]]. לקראת פגישתו של ויצמן עם [[נשיא ארצות הברית]] [[פרנקלין רוזוולט]] חיבר בן־גוריון, לבקשת אחד ממקורבי הנשיא, תזכיר לגבי יכולת הקליטה של ארץ ישראל לאחר המלחמה וזו הועברה לנשיא.{{הערה|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 111.}} ב־19 בספטמבר 1942 עזב את ארצות הברית בטיסה,{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 113}} ודרך [[דרום אמריקה]], סודאן ומצרים, הגיע ב־2 באוקטובר לארץ ישראל לאחר 14 חודשי היעדרות.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק כג, עמ' 462.}} כעבור מספר ימים אימצה ההנהלה הציונית את החלטות בילטמור,{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 113|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 113.}} וב־10 בנובמבר אישר גם הוועד הפועל הציוני את התוכנית, ובכך הפכה למדיניותה המוצהרת של התנועה הציונית.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק כג, עמ' 467.}} בתקופה זו קיבל בן־גוריון את הכינוי "הזקן".{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק כד, עמ' 494.}}

באוגוסט [[1944]] נפטר [[ברל כצנלסון]]. בן־גוריון נסע לירושלים והתעלף כשראה את פניו של חברו המת. בצאתו מהחדר אמר לבנו עמוס: "הוא היה הידיד האמיתי היחיד שהיה לי". למחרת ליווה את ארונו לתל אביב ול[[בית הקברות כנרת]]. בהספדו כינה אותו "מורה הדור".{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק כד, עמ' 484.}} לידידתו מרים כהן כתב בן־גוריון: "דבר מכל מה שאירע לי אישית לא השפיע עלי השפעה כה עמוקה", והוסיף: "אני מרגיש כאילו חצי ממני מת". תמונת כצנלסון הייתה התמונה היחידה על שולחן עבודתו של בן־גוריון עד יום מותו.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 114|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 114–115.}}

בסתיו 1944 ניסה להגיע לרומניה, לקהילה היהודית הגדולה ביותר שנותרה באירופה. אולם הבריטים והסובייטים טרפדו ביקור זה. במקום זאת נסע לבקר ב[[בולגריה]], ששוחררה ונשלטה על ידי הקומוניסטים, וזכה לקבלת פנים נלהבת מהיהודים.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 119|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 119–120.}}

לאחר [[רצח הלורד מוין]] קיבלה הנהלת הסוכנות ב־7 בנובמבר 1944 החלטה בהשראת בן־גוריון, נגד חברי האצ"ל: "היישוב נתבע להקיא מתוכו את כל אנשי הכנופיה המהרסת והמחריבה הזאת. לשלול מהם כל מחסה ומקלט...ולהושיט את כל העזרה הדרושה לשלטונות למניעת מעשי־הטרור". ב־20 בנובמבר הציג בן־גוריון בוועידת ההסתדרות ארבע הנחיות לפעולה נגד "הפורשים": יש להרחיק את תומכיהם ממקומות העבודה; אין לתת להם מקלט; אין להיכנע לאיומיהם שפעולה נגדם תביא למלחמת אחים, מאחר שהם עצמם "כבר הכניסו מלחמת־אזרחים בישוב"; וכי יש לשתף פעולה עם השלטונות בביעור הטרור. בן־גוריון הצליח לגייס את תמיכת הרוב בוועידה. הוא היה זקוק להחלטה מחייבת של ההסתדרות, כדי שיוכל להשתמש ב[[פלמ"ח]] (שהשתייך ל[[סיעה ב']] שהתפלגה ממפא"י) לביצוע ה"[[סזון]]". הציבור הרחב התנגד אומנם למעשי הטרור, אולם לא נענה לקריאתו הפומבית של בן־גוריון לא להעניק לחברי אצ"ל ו[[לח"י]] מקלט ולמסור אותם לשלטונות.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק כה, עמ' 506–508.}}

במרץ [[1945]] נסע בן־גוריון ללונדון כשבאמתחתו תוכנית שתאמה לתוכנית בילטמור. אלא שבשל [[השואה]] הצטמצמה דרישתו לעלייה מיידית של מיליון יהודים בלבד, ובהם כלולים הפעם גם יהודי ארצות המזרח.{{הערה|שם=בר-זוהר 510|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק כו, עמ' 510–516.}} בלונדון נפגע ב[[תאונת דרכים]], יצא ב[[זעזוע מוח]] ונאלץ לנוח במלון מספר שבועות. מחלונו צפה בחגיגות סיום המלחמה באירופה.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 114}} במאי הציג את תוכניתו בפני שר המושבות, [[אוליבר סטנלי]] {{אנ|Oliver Stanley}}. ביוני נסע לארצות הברית, בעיקר כדי לגייס כסף לקניית נשק ומכונות לתעשייה צבאית.{{הערה|שם=בר-זוהר 510}} ב־1 ביולי כינס ישיבה בביתו של רודולף סונבורן בניו יורק, בה השתתפו 17 יהודים עשירים מרחבי ארצות הברית שהתבקשו להקים קרן מיוחדת שתרכוש ציוד מעודפי הצבא האמריקאי לצורך הקמת תעשייה צבאית בארץ ישראל. [[מילת קוד|שם הקוד]] של הקרן היה "מכון סונבורן", ולימים מנה בן־גוריון את הקמתו בין שלושת המעשים הגדולים בחייו, לצד עלייתו לארץ ישראל והקמת מדינת ישראל.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 124|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 124–126.}} בסוף יולי חזר לאנגליה על סיפונה של אוניית הפאר "[[קווין אליזבת (אנייה)|קווין אליזבת]]" {{אנ|RMS Queen Elizabeth}}.{{הערה|שם=בר-זוהר 510}} ב־29 בספטמבר 1945 טס בן־גוריון ל[[פריז]], משם שלח ב־1 באוקטובר מברק מוצפן ל[[משה סנה]], עליו חתם בשמו המחתרתי "אבי־עמוס", ופקד בו על "ההגנה" לפתוח בהתקוממות אלימה נגד הבריטים.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק כו, עמ' 525.}} בביקוריו בפריז במאי ובאוקטובר השקיע מאמץ רב בהקמת מרכז מבצעי ל"הגנה" בעיר.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק כו, עמ' 528.}} ב־30 באוקטובר חנך את תחנת השידור החשאית של "ההגנה" בצרפת.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק כו, עמ' 533.}}

====לאחר מלחמת העולם השנייה 1945–1947====
[[קובץ:Ben-Gurion & Sharett at Anglo-American Committee 2.jpg|שמאל|ממוזער|250px|בן־גוריון עם [[משה שרת]] ב[[ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל|וועדה האנגלו אמריקאית]], [[1946]]]]
באוקטובר 1945 ערך בן־גוריון את הביקור הראשון של מנהיג יהודי ב[[מחנות העקורים]] בגרמניה. למחנה הראשון, ציילסהיים, הגיע במכוניתו של הרב הראשי של הצבא האמריקאי והתקבל בו בהתלהבות רבה. כשהחל את נאומו ביידיש בפני הניצולים, נחנק קולו ודמעות עלו בעיניו. קבלת הפנים הנלהבת חזרה על עצמה גם במחנות האחרים בהם ביקר.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 119}} בין היתר ביקר גם ב[[דכאו]] ו[[ברגן-בלזן|ברגן־בלזן]], שאחד מיושביו היה בן־דודו מ[[לודז']].{{הערה|תום שגב, '''המיליון השביעי''', ג, 1, עמ' 102.}}{{הערה|תום שגב, '''המיליון השביעי''', ח, 1, עמ' 411: בת אחיו של בן-גוריון נשרפה חיים.}} בנובמבר נפגש עם שר החוץ הצרפתי, [[ז'ורז' בידו]] {{אנ|Georges Bidault}}, שאמר לו כי [[ממשלת צרפת]] "מתייחסת ב[[אהדה]] לציונות".{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק כו, עמ' 527.}} ב־21 בנובמבר שב לארץ ישראל.{{הערה|שם=בר-זוהר 534|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק כו, עמ' 534–538.}} בתקופה זו נאלץ בן־גוריון לשהות זמן ניכר מחוץ לארץ ישראל. בשנים 1945–1946 נעדר ממנה ברוב ימות השנה.{{הערה|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 119: בשנת 1945 נעדר מהארץ 249 ימים ובשנת 1946 נעדר 310 ימים.}}

גם לאחר מלחמת העולם השנייה המשיך השלטון הבריטי להתנגד להתיישבות היהודית ולעלייה לארץ ישראל והתעלם ממצוקת היהודים ב[[אירופה]] ומ[[השואה]]. הנהגת היישוב החריפה לאחר המלחמה את מאבקה בבריטים ובסוף אוקטובר 1945 הוקמה [[תנועת המרי העברי]], שאיגדה את שלוש המחתרות. במקביל נמשכה הפעילות המדינית להקמת מדינה יהודית.
ב־13 בנובמבר 1945 השמיע שר החוץ של בריטניה [[ארנסט בווין]], הודעה בבית הנבחרים על הקמת [[הוועדה האנגלו-אמריקאית|ועדת חקירה אנגלית־אמריקאית]], שתקבע אם ניתן לאפשר הגירת יהודים עקורים לארץ ישראל. ב־[[28 בנובמבר]] נשא בן־גוריון בפני [[אספת הנבחרים]] נאום "תשובה לבווין", בו אמר: "עוד ששת המיליונים של מתינו באירופה מוטלים לפנינו, וכבר ניגר דמנו מחדש כאן על אדמת־המולדת...הנשפך בידי עושי דברו של בווין וחבריו". את נאומו סיים באזהרה ל[[ממשלת בריטניה]]: "גם לנו היהודים, כמו לאנגלים ולאחרים, יש זכות לחיות כיחידים וכעם, אולם גם לנו כמו לאנגלים יש משהו, שהוא יקר לנו גם מהחיים... אנו מוכנים ליהרג ולא נוותר על שלושה דברים: על חירות העלייה היהודית, על זכותנו לבנות שממות מולדתנו, על עצמאותו המדינית של עמנו בארצו".{{הערה|שם=בר-זוהר 534}}
בינואר [[1946]], כשנודע שהוועדה האנגלו־אמריקאית תסייר במחנות העקורים בגרמניה נסע לשם בן־גוריון שוב, כדי לוודא שהעקורים יתודרכו כראוי על ידי הנהגתם. בביקורי הוועדה במחנות התברר לה שרובם המוחלט של העקורים אכן מבקשים לעלות לארץ ישראל וכתוצאה מכך היא תבעה באחד הסעיפים במסקנותיה 100 אלף [[סרטיפיקט]]ים (אשרות עלייה) מייד.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 122|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 122.}} ב־11 במרץ מסר בן־גוריון את עדותו לוועדה בירושלים. בין היתר אמר: "גם לנו יש דברים, היקרים לנו מחיינו. בארץ זו ובארצות אחרות יש מאות אלפי יהודים אשר ימסרו נפשם...למען המדינה היהודית". מתוך חשש שהשלטונות הבריטיים מתכוונים לפרק את הסוכנות היהודית, ומשום שהודאה בקשר בינה לבין "[[ההגנה]]" הייתה עלולה לשמש עילה לחיסולה, טען בן־גוריון לפני הוועדה כי אינו מכיר ארגון בשם זה. ב־1 במאי פורסם דו"ח ממצאי הוועדה, שדחה את התביעה להקמת מדינה יהודית והמליץ על משטר נאמנות, אולם המליץ גם על ביטול "חוק הקרקעות" ועל מתן מיידי של 100 אלף היתרי עלייה לפליטים היהודים. אלא שבווין ואטלי נסוגו מהבטחתם לבצע את מסקנות הוועדה ובן־גוריון הורה מפריז על חידוש פעולותיה של תנועת המרי העברי.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק כז, עמ' 539–542.}} במהלך "[[השבת השחורה]]" (29 ביוני 1946) נעצרו חברי ההנהלה הציונית שהיו בארץ. בן־גוריון חמק מ[[מעצר]] מכיוון שבאותו הזמן שהה בפריז.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 122}} במלונו בפריז פגש את [[הו צ'י מין]], שהציע לו להקים [[ממשלה גולה]] ב[[צפון וייטנאם]],{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק כז, עמ' 545.}} אולם בן־גוריון העדיף ממשלה שתקבל הכרה בינלאומית.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 122}} ב־22 ביולי 1946 אירע [[פיצוץ מלון המלך דוד]]. בן־גוריון גינה בחריפות את הפעולה ואת ה[[אצ"ל]], אולם דוברים בשני בתי הפרלמנט בלונדון גינו בעקבות הפעולה את בן־גוריון עצמו.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק כז, עמ' 546.}} בעקבות הפעולה פורקה תנועת המרי העברי והאצ"ל וה[[לח"י]] חזרו לפעול באופן עצמאי.

ב־2 באוגוסט 1946 נפתחה ישיבת ההנהלה הציונית בפריז במקום בלונדון, משום שמאז "השבת השחורה" עמדה נגד בן־גוריון וסנה פקודת מעצר בכל רחבי [[האימפריה הבריטית]]. בן־גוריון לא היה מוכן לקבל שום פתרון אחר חוץ ממדינה, ולכן דחה בתוקף כל הצעה להידברות עם ממשלת בריטניה על [[תוכנית מוריסון גריידי]]. לעומת זאת הודיע שהוא מקבל את עיקרון החלוקה, ובכך נסוג מההגדרה הטריטוריאלית שבתוכנית בילטמור, משום שהניח שלתוכנית חלוקה יש סיכוי להשיג את תמיכתו הפומבית של הנשיא טרומן. ההנהלה קיבלה גם היא את עיקרון החלוקה, אך בן־גוריון נמנע בהצבעה על הסעיף הזה, כדי להבטיח לעצמו את תמיכת האקטיביסטים בארץ ישראל ובארצות הברית.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק כז, עמ' 548–551.}} באותה ישיבה דרש בן־גוריון וגם קיבל הקצאת שלושה מיליון דולר לרכישת נשק כבד. לקראת הקונגרס הציוני בבזל נחלקה ההנהלה הציונית בין תומכי הקו המתון של ויצמן – הפסקת הפעולות האלימות נגד הבריטים, ובין האקטיביסטים שדגלו בהמשך הפעולות, בהנהגת בן־גוריון. הצדדים הסכימו להימנע מחידוש הפעולות עד הקונגרס. באוקטובר 1946 נסע בן־גוריון למחנות העקורים בגרמניה בפעם השלישית.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 124}} נאום הפתיחה שלו בקונגרס (דצמבר 1946) הוקדש לגינוי תוכנית מוריסון גריידי והוא התייחס בו גם למאבק המזוין: "תנועתנו מוכרחה לקבוע רק עקרון אחד – התנגדות!".{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק כז, עמ' 558–559.}} לאחר הקונגרס הכריז בישיבת הוועד הפועל הציוני כי הוא מקבל לידיו את תיק הביטחון בהנהלת הסוכנות היהודית. הוא החל במאמצים נמרצים לרכישת נשק ובהכנות לוגיסטיות כדי להפוך את ארגון [[ההגנה]] ל[[צבא]] שיוכל לעמוד לא רק נגד הכוחות הבלתי סדירים של [[ערביי ארץ ישראל]], אלא גם נגד מתקפת הצבאות של מדינות ערב. הוא הסביר לפעילי ההגנה שרצו לחדש את המאבק האלים כי יש להימנע מפעולות שתספקנה לבריטים עילה להרוס את [[כוח המגן העברי]], לפני העימות עם צבאות ערב.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 124}}
בסוף ינואר [[1947]] נסע דרך קהיר ללונדון, שם השתתף עם משלחת גדולה בוועידה אנגלית־ערבית־יהודית (בה סירבו הערבים להיפגש עם הציונים),{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק כח, עמ' 569, 571.}} במהלכה נפגש עם שר החוץ בווין בפעם הראשונה מאז עליית [[מפלגת הלייבור (בריטניה)|מפלגת הלייבור]] לשלטון. עד אז סירב בווין לפגוש אותו ותיאר אותו כקיצוני קנאי. השיחות בין חברי ההנהלה הציונית והפקידות הבכירה של משרד החוץ הבריטי הסתיימו ללא תוצאות ובתחילת פברואר הודיעה ממשלת בריטניה על העברת בעיית ארץ ישראל לטיפול [[האו"ם]].{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 129|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 129.}}

ב־26 במרץ 1947 פתח בן גוריון בתהליך [[למידה]] שכונה לאחר מכן "הסמינר של בן גוריון".{{הערה|[https://doalogue.co.il/wiki/הסמינר_של_בן_גוריון הסמינר של בן גוריון], מיוזמת [[מכון ראות לחשיבה אסטרטגית|מכון ראות]]: היה זה אחד מתוך שלושה סמינרים שערך בתחום הביטחון.}} במשך מספר חודשים התמסר ללימוד הבעיות הצבאיות העומדות בפני היישוב היהודי. הוא הזמין אליו את אנשי המנגנון של "ההגנה" מכל הדרגים ושאב מהם מידע פרטני בנוגע לתחומים עליהם הם אחראים. הוא גם קרא את ספריהם של גדולי התאורטיקנים של תורת המלחמה וספרי הדרכה צבאיים. במהלך החודשים הללו התברר לו כי יש הכרח לערוך ארגון מחדש ב"הגנה" – להתאימו למשימתו החדשה: עמידה בפני התקפה של הצבאות הערביים הסדירים. בהתאם לכך קבע את מטרתו: הקמת צבא עברי סדיר. במהלך חודש אפריל הגיע למסקנה כי "ההגנה" אינה מסוגלת להפוך לצבא סדיר בכוחות עצמה. בסוף מאי סיכם את השלב הראשון ל"סמינר" במסקנה שיש להחליף את השלד הפיקודי שלה, והחליט לפנות אל הקצינים יוצאי הבריגדה והצבא הבריטי.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק א, עמ' 645–651.}} את ה"סמינר" סיים ב־7 בנובמבר, היום שבו פורסמה פקודת "המבנה הארצי" של "ההגנה", שהניחה את היסוד להקמת [[צה"ל]].{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק א, עמ' 664–665.}}

====החלטת החלוקה ומלחמת העצמאות 1947–1948====
[[קובץ:BEN GURION UNSCOP JERUSALEM YMCA Wwwm8565.jpg|שמאל|ממוזער|270px|בן־גוריון מעיד לפני [[ועדת אונסקו"פ]] ב[[ימק"א ירושלים]], 4 ביולי 1947]]
ב־4 ביולי 1947 הופיע בן־גוריון בפני [[ועדת אונסקו"פ]] ששוגרה לארץ ישראל על ידי [[האומות המאוחדות|האו"ם]],{{הערה|{{דבר||היום עדות ד. בן-גוריון|19470704|2}}}} וטען בפני חבריה שכדי להבטיח שלא תתרחש שואה נוספת, "ישנה אך ערובת־ביטחון אחת: מולדת ומדינה". בסוף אוגוסט פרסמה הוועדה את מסקנותיה: רוב חבריה תמכו בחלוקת ארץ ישראל ובהקמת מדינה יהודית. חרף ההתנגדות בתנועה הציונית לחלוקת הארץ מצד גורמים רבים בסיעות השמאל, הימין והדתיים, העביר בן־גוריון בישיבת הוועד הפועל הציוני ב[[ציריך]] החלטה בזכות [[תוכנית החלוקה]]. ב[[כ"ט בנובמבר]] 1947 התקבלה ב[[העצרת הכללית של האומות המאוחדות|עצרת הכללית של האומות המאוחדות]] ההחלטה על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק כח, עמ' 575–576.}}

לאחר החלטת האו"ם החל בן־גוריון לשלוח שליחים לרכוש נשק באירופה לקראת המלחמה שעמדה לפרוץ.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק ב, עמ' 671–673.}}
עם פרוץ הקרבות סבר בן־גוריון שמוטב שיהיה קרוב למטה "ההגנה" ב"[[הבית האדום|בית האדום]]", וב־9 בדצמבר עזב את ירושלים, עבר לגור בביתו בתל אביב וקבע את משרדו במטה. "ההגנה" הפקידה עליו משמר של אנשי פלמ"ח. בראשם עמד [[נחמיה ארגוב]], שמונה כעבור מספר חודשים ל[[שליש (צבא)|שליש]]ו.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק ב, עמ' 676.}}
בדצמבר דרש בן־גוריון מהמטה הכללי של "ההגנה" לשנות את האסטרטגיה ולעבור ל"התגוננות תוקפנית".{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק ב, עמ' 680–681.}}

ב־19 במרץ 1948 הציע ראש משלחת ארצות הברית באו"ם הקמת "משטר נאמנות זמני" בחסות האו"ם ודרש להפסיק את פעולות הוועדה שמינה האו"ם לענייני ארץ ישראל. משמעות ההצעה הייתה ביטול החלטת החלוקה וביטול הקמת המדינה היהודית. בן־גוריון פרסם הודעה חריפה לעיתונות, בה כינה את שינוי עמדת ארצות הברית "כניעה בפני הטרור של הכנופיות הערביות" והצהיר: "לא נקבל על עצמנו עוד שום שלטון זר".{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק ב, עמ' 693.}} ב־30 במרץ, יום לפני המועד שקבע האו"ם להקמת הממשלות הזמניות של שתי המדינות בארץ ישראל, הודיע בן־גוריון על הקמת "[[מנהלת העם]]" – ממשלה בת 13 חברים, הנשענת על "[[מועצת העם]]".{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק ב, עמ' 694.}}

במחצית הראשונה של אפריל נערך [[מבצע נחשון]], שפרץ את הדרך לירושלים הנצורה דרך [[שער הגיא]]. לצורך ביצועו הורה בן־גוריון להוציא לוחמים ונשק מיישובים ומחזיתות אחרות. הייתה זו ההכרעה האסטרטגית הראשונה שקיבל אישית במהלך המלחמה.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק ב, עמ' 695–699.}}

ב־18 באפריל הודיע בן־גוריון בישיבה הראשונה של מנהלת העם, כי הועברה אליה הסמכות הבלעדית לגבי עניינים שונים ובראשם נושא הביטחון. הדבר העניק לו את הבסיס החוקתי לביצוע שינוי מקיף בפיקוד "ההגנה", ובאותה הזדמנות הודיע על ביטול תפקיד ראש [[המפקדה הארצית]] (רמ"א), שעמד בין שר הביטחון והמטה הכללי. ב־26 באפריל נתכנסה מנהלת העם והוצע לבן־גוריון תפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון. ב־3 במאי הודיע רשמית על ביטול משרת הרמ"א לנושא בתפקיד, [[ישראל גלילי]], ולמטה הכללי. ב־6 במאי הציבו ראשי ה"הגנה" אולטימטום לבן־גוריון, במה שכונה "[[מרד הגנרלים (1948)|מרד האלופים]]": עליו להחזיר את גלילי לתפקידו, אחרת יחדל המטה הכללי לפעול. בן־גוריון סירב להחזירו לתפקיד הרמ"א, אולם הבטיח להחזירו למטה, ללא הגדרת סמכויות.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק ג, עמ' 710–711, 713, 717.}}

ב־12 במאי 1948 התכנסה מנהלת העם כדי להחליט באופן סופי האם להכריז על הקמת מדינה יהודית בתום המנדט הבריטי ב־14 במאי. בישיבה נידונה ההצעה האמריקאית לשביתת נשק, שפירושה דחיית ההכרזה על הקמת המדינה. בן־גוריון התנגד להצעה והסביר כי [[שביתת נשק]] בין היהודים והערבים בארץ ישראל אינה כוללת בתוכה גם את מדינות ערב, ואלו ישיגו בינתיים נשק ויתחמשו ויתחזקו, בזמן שידי היהודים תהיינה כבולות. בהצבעה התקבל רוב כנגד שביתת הנשק ובעד הכרזה מיידית על הקמת המדינה. באותו הדיון התנגד בן־גוריון לכלול בהכרזת העצמאות את גבולות המדינה ודעתו נתקבלה בהצבעה.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק ד, עמ' 735–736, 739–742.}}

בדיון שנערך במטה הכללי בבוקר 14 במאי התווה בן־גוריון את האסטרטגיה החדשה שלו במלחמה, לנוכח הופעת הצבאות הסדירים של המדינות השכנות העוינות: במקום הגנה על כל יישוב יהודי מפני הכנופיות הפלסטיניות, הוצאת כוחות ונשק מיישובים רבים וצירופם לכוחות צבא סדירים וניידים, שיוכלו להתמודד עם כוחותיהם של הצבאות הפולשים.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק ד, עמ' 746–747.}}

===="חמש ההחלטות"====
החוקר [[יוסי גולדשטיין]] מונה חמש החלטות שהחליט בן-גוריון ב-[[1948]] ובהן עיצב למעשה את פניה של מדינת ישראל. כולן הוחלטו תוך סיכון ובניגוד לדעת רבים מעמיתיו:
# ההחלטה על הקמת מדינת ישראל, בניגוד לדעת רבים שסברו שיש להגיע ראשית להסדר מדיני עם הערבים בתיווך אמריקאי ותוך ידיעה שהכרזת המדינה מייד עם צאת הבריטים מהארץ תוביל לפלישת צבאות מדינות ערב.
# ההחלטה להקים את צה"ל כצבא אחד ויחיד, עוד בעיצומם של הקרבות, ותוך עמידה נחרצת הן מול הפלמ"ח והן מול האצ"ל, תוך הסתכנות במלחמת אזרחים.
# ההחלטה לפתוח את שערי הארץ לעליה המונית, ללא סלקציה, של כל יהודי, עוד במהלך מלחמת העצמאות.
# ההחלטה לקיים את הבחירות לכנסת הראשונה במהלך המלחמה כצעד הצהרתי שמציב את הדמוקרטיה ואת ההליך הדמוקרטי כערך עליון.
# ההחלטה לקבוע את ירושלים כבירת ישראל, על אף שהיא אמורה להיות עיר בין-לאומית לפי הסכם החלוקה של כ"ט בנובמבר.

===כהונה ראשונה כראש הממשלה 1948–1953===
====הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות 1948–1949====
[[קובץ:Declaration of State of Israel 1948.jpg|שמאל|ממוזער|270px|דוד בן־גוריון [[הכרזת העצמאות|בעת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל]]]]
[[קובץ:Flickr - Israel Defense Forces - Life of Lt. Gen. Yitzhak Rabin, 7th IDF Chief of Staff in photos (17).jpg|שמאל|ממוזער|250px|בן־גוריון עם [[יגאל אלון]] ו[[יצחק רבין]], בזמן [[מלחמת העצמאות]]]]
ב־[[14 במאי]] [[1948]] ([[ה' באייר]] [[ה'תש"ח|תש"ח]]) קרא דוד בן־גוריון את "[[מגילת העצמאות]]", שאותה עיצב בנוסחה הסופי, בטקס ה[[הכרזת העצמאות|הכרזה על הקמת מדינת ישראל]] שנערך ב[[תל אביב-יפו|תל אביב]], והיה ראשון החותמים עליה.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק ד, עמ' 744–745, 747–750.}}

למחרת יזם, יחד עם [[פנחס רוזן]], את החלטת [[מועצת המדינה הזמנית]] לבחור ב[[חיים ויצמן]] ל[[נשיא מדינת ישראל|נשיא]]ה.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק יד, עמ' 932–933.}} בן־גוריון התמנה ל[[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] ול[[משרד הביטחון|שר הביטחון]] ב[[הממשלה הזמנית|ממשלה הזמנית]] של המדינה החדשה. הוא קיבל את [[כתב האמנה|כתבי ההאמנה]] מהנציגים הדיפלומטיים הראשונים ששוגרו לישראל (וביניהם ה[[צירות|ציר]]ים של ארצות הברית ו[[ברית המועצות]]), מכיוון שהנשיא ויצמן הגיע לישראל רק כמה חודשים לאחר הקמת המדינה.

לאחר הקמת מדינת ישראל פלשו חמישה צבאות ערב לישראל. ב־24 במאי ניסח בן־גוריון בפני המטה הכללי את מטרותיו האסטרטגיות: להכות בצבאות ערב בזה אחר זה, ולא במקביל: קודם חזית ירושלים, ובזמן זה על החזיתות האחרות להחזיק מעמד. לאחר מכן החזית הסורית ובסוף [[הנגב]]. הוא ייחס לירושלים משמעות מדינית עליונה. לדעתו, ה[[אויב]] המסוכן ביותר היה [[הלגיון הערבי]], בחזית המזרחית, ומשום כך יש לרכז נגדו את מרב הכוחות. אולם אנשי המטה הכללי התנגדו לריכוז המאמץ במרחב סביב כביש תל אביב–ירושלים. ב־22 במאי דרש בן־גוריון התקפה מיידית על הדרך לירושלים, שפירושה היה התקפה על מצודת [[לטרון]], שחלשה על הדרך. שוב ושוב דרש לכבוש את המצודה, אולם [[קרבות לטרון|כל הניסיונות]] נסתיימו בכישלון ובמספר גבוה של הרוגים. לטענת יגאל ידין, ההחלטה לכבוש את לטרון בתנאים שהיו קיימים אז, "היא אחד מכשלונותיו הגדולים של בן־גוריון". עם זאת חייב הלחץ של צה"ל על לטרון את הלגיון הערבי לדלל כוחות באזור ירושלים הנצורה, שאלמלא כן, ייתכן שהייתה נופלת בידיו.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק ה, עמ' 758–770.}}

ב־26 במאי 1948 אישרה הממשלה הזמנית את "פקודת [[צבא הגנה לישראל]]" וכעבור חמישה ימים פרסם בן־גוריון (כשר הביטחון) "פקודת יום להקמת צבא הגנה לישראל". הרמטכ"ל [[יעקב דורי]] היה חולה בתקופה זו ובן־גוריון התערב בעניינים רבים בצבא, קטנים כגדולים. הוא סירב לדרישת [[מפ"ם]] לייפות את כוחו של [[ישראל גלילי]] לתת הוראות לצבא. במהלך המלחמה החליט כי יש לבצע ארגון מחדש במבנה הצבא ולחלק את הקרבות לשלוש "חזיתות".{{הערה|שם=בר-זוהר 799}}
ב־20 ביוני 1948 הגיעה ה"[[אלטלנה]]" – ספינת הנשק של ה[[ארגון צבאי לאומי|אצ"ל]], ל[[כפר ויתקין]]. בדיון בממשלה באותו ערב אמר בן־גוריון כי "לא יהיו שתי מדינות ולא יהיו שני צבאות", וכי על [[מנחם בגין]] "להפסיק את פעולותיו הבדלניות. אם הוא לא ייכנע – נפתח באש". בתום הדיון החליטה הממשלה לייפות את כוחו של שר הביטחון (בן־גוריון) "לפעול בעניין בהתאם לחוקי הארץ". ב־21 ביוני דיווח ישראל גלילי לבן־גוריון על סירובו של בגין להישמע לאולטימטום. בן־גוריון כתב לו בתשובה כי "יש להשתמש בכוח בלי היסוסים". בבוקר 22 ביוני הורה לידין: "עליך לעשות כל הצעדים: ריכוז צבא, כוח אש (תותחים, מכונות־יריה)... למען הבא האניה לידי כניעה בלי תנאי. כל הכוחות האלה יופעלו אם תינתן הוראה מאת הממשלה". בישיבה מיוחדת של הממשלה אמר: "זהו ניסיון לרצוח את המדינה". בשעה 16:00 הורה לידין להפגיז את האונייה בחוף תל אביב. בישיבה של מועצת העם שנתכנסה למחרת השיב למבקריו ואמר, בין היתר: "מבורך הוא התותח שהפציץ את האניה הזאת!".{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק ו, עמ' 782–786, 789–790, 792, 794–795: על פי אחד העיתונים, הוסיף בן-גוריון משפט שלא נרשם בפרוטוקול: "ואם ייבנה בית־המקדש, ראוי לו מקום כבוד לידו". לימים צמח ממשפט זה הביטוי המשובש "התותח הקדוש".}}

ב־27 ביוני השביע בן־גוריון אמונים למדינת ישראל את המפקדים הבכירים הראשונים של צה"ל. כאשר הודיע לקציני [[המטכ"ל]] על החלטתו למנות לחלק מראשי האגפים את יוצאי הצבא הבריטי, במקום אנשי [[פלמ"ח]] וחברי מפ"ם, הוגשו לו ב־1 ביולי ארבעה מכתבי התפטרות (מאת ידין, גלילי, סגן הרמטכ"ל [[צבי איילון]] ואליהו כהן), אותם הגדיר כ"מרידה פוליטית". בעקבות זאת הקימה הממשלה ועדת בדיקה של חמישה שרים, שדו"ח המסקנות שלה צמצם את סמכויותיו של שר הביטחון והקים מחדש את תפקיד הרמ"א, בשם "המנהל הכללי לענייני הצבא". בתגובה לדו"ח הגיש בן־גוריון לוועדה מכתב התפטרות. ב־7 ביולי החליטה הממשלה לגנוז את מסקנות הוועדה לטובת שובו של בן־גוריון, שקיבל עתה יד חופשית לנהל את ענייני הביטחון. הוא שימש כמצביא העליון וניהל את מלחמת העצמאות עד סופה.{{הערה|שם=בר-זוהר 799|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק ז, עמ' 799–812.}}

לאחר רצח המתווך [[פולקה ברנדוט]] ב־17 בספטמבר 1948, הורה בן־גוריון ל[[איסר הראל]] ולראש [[המשטרה הצבאית]] לאסור את כל אנשי [[לח"י]] בשטח מדינת ישראל. בן־גוריון הטיל על [[היועץ המשפטי לממשלה]] להכין הצעת חוק נגד טרור ונגד קיום ארגונים טרוריסטיים. אולם בניגוד לדעת היועץ, העדיף בן־גוריון שלא להעמיד לדין את מרבית חברי אצ"ל ולח"י שנעצרו ומרביתם שוחררו.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק ט, עמ' 831, 833–834.}}

עוד ביוני 1948 האשים בן־גוריון את מפלגת מפ"ם בניסיון "להקים כוח פרטי, סיעתי... מין חטיבה צבאית של המפלגה" וטען כי הדבר מהווה "פגיעה קשה במאמץ המלחמה". בן־גוריון נמנע במשך זמן רב מעימות עם הפלמ"ח, אולם לאחר חיסול "הפורשים", התעצמות הצבא הסדיר ככוח בלתי תלוי בפלמ"ח ופרישתו הסופית של ישראל גלילי, מולאו התנאים לפעולה נגד קיומו הנפרד של מטה הפלמ"ח. באוגוסט 1948 הורה בן־גוריון על הקמת ה[[נח"ל]] – מהלך שמטרתו הייתה להעביר את נושא ההתיישבות מהפלמ"ח למסגרת ממלכתית. ב־14 בספטמבר אמר בפגישה עם 64 מפקדי פלמ"ח (שישים מהם חברי מפ"ם): "אוי ואבוי לנו אם צבאנו, או חלק מצבאנו, לא יהיה כפוף לפקודת מוסדות מוסמכים... צבאנו כפוף לממשלה". ב־29 בספטמבר מסר למטה הכללי על החלטתו לפרק את מטה הפלמ"ח וב־7 באוקטובר מסר הרמטכ"ל יעקב דורי למטה הפלמ"ח איגרת בנושא שנוסחה על פי הוראות בן־גוריון. ראשי מפ"ם ערערו על ההחלטה לפני [[הוועד הפועל של ההסתדרות]], ובדיון שנערך בהסתדרות ב־14 באוקטובר הגדיר בן־גוריון את מעשה מפ"ם: "הסכנה הכי גדולה שהתעוררה מאז הוקמה המדינה". ערעור מפ"ם נדחה בהצבעה ��ב־28 באוקטובר הורה בן־גוריון ליעקב דורי להוציא לפועל את הוראתו לגבי מטה הפלמ"ח.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק ט, עמ' 838–841, 843–845.}}

[[קובץ:David-Ben-Gurion-TIME-1948.jpg|ממוזער|224x224 פיקסלים|בן גוריון על שער [[מגזין טיים]], 16 באוגוסט 1948]]

במהלך [[מלחמת השחרור]] התרחשה [[הנכבה|בריחה המונית של ערבים]] מהשטחים שכבש צה"ל, ובן־גוריון יישם מדיניות של הריסת הכפרים שננטשו, כדי שתושביהם לא יחזרו אליהם. ל[[יוסף ויץ]] הציע ליישב אותם מייד ביהודים. בישיבות הממשלה ביוני 1948 כבר קבע בגלוי כי יש למנוע [[זכות השיבה|החזרת פליטים ערבים]], מאחר שהבין כי ניתן יהיה לקיים מדינה יהודית רק אם יישאר בתחומה מספר קטן ככל האפשר של ערבים.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק ו, עמ' 774–776.}} זמן קצר לאחר הקמת המדינה הקים "ועדת [[טרנספר]]", שטיפלה בנושאים הקשורים ב[[בעיית הפליטים הפלסטינים]] והקרקעות הערביות שנתפנו. עוד בעיצומם של הקרבות דחף להקמת גרעיני התיישבות חדשים בגליל, בנגב וב[[פרוזדור ירושלים]], כדי למלא את השטחים הנרחבים שנתרוקנו בגושי התיישבות יהודית. מאוחר יותר הורה להדפיס ולהפיץ בצה"ל את שירו של [[נתן אלתרמן]], "[[על זאת]]", בו התקומם ה[[משורר]] נגד מעשי הרג באזרחים ערבים על ידי חיילים ישראלים באזורים הכבושים.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק יא, עמ' 873–874.}}
ב־26 בספטמבר 1948 הציע לכבוש את [[הר חברון]] ואת מרחב ירושלים–[[רמאללה]], עד [[הירדן]] ו[[ים המלח]], מתוך הנחה שרוב ערביי ירושלים, [[בית לחם]] ו[[חברון]] יברחו כפי שעשו בערים אחרות.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק ח, עמ' 823.}} אולם הצעתו נדחתה על ידי הכרעת הרוב בממשלה. ב־22 באוקטובר, לעומת זאת, סירב לדרישת הפיקוד הבכיר של חזית הדרום וחזית ירושלים לכבוש את הר חברון. ב־4 באפריל 1949 הסביר זאת בכנסת: "נניח כרגע שהיינו יכולים לכבוש את כל [הר] חברון ... ואז מה יהיה? נעשה מדינה אחת, אלא שהמדינה הזאת תרצה להיות דמוקרטית. יהיו בחירות ואנו נהיה במיעוט. ובכן, כשעמדה שאלת שלמות הארץ בלי מדינה יהודית, או מדינה יהודית בלי שלמות הארץ, בחרנו במדינה יהודית בלי שלמות הארץ". אף על פי כן ב־1962 כינה בכנסת את אי־כיבוש חבלי הארץ הללו "בכייה לדורות".{{הערה|[[יעקב שרת|יעקב]] ו[[רנה שרת]] (עורכים), '''שוחר שלום''' – היבטים ומבטים על משה שרת, עמ' 378–379, הערה 28.}}

לאחר שהכשילה הממשלה את תוכניתו לתקיפה בחזית המזרחית, פנה בן־גוריון לתכנון התקפה בחזית הדרומית. הנגב היה נצור ובן־גוריון רצה לשחררו מידי המצרים לפני שתחליט העצרת הכללית של האו"ם לנתקו משטח המדינה היהודית (לפי [[תוכנית ברנדוט]]). הייתה זו תקופת [[ההפוגה השנייה]] ומצרים הפרה את ההסכם בכך שמנעה מעבר של שיירות אספקה לנגב. תוכניתו של בן־גוריון הייתה להוציא שיירה כזו, כדי שעצירתה על ידי המצרים תספק תואנה למתקפה ישראלית.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק ח, עמ' 826–829.}} ב־15 באוקטובר החל "[[מבצע עשר המכות]]" וצה"ל כבש את אזור [[השפלה]] הדרומית. ב־19 באוקטובר תבעה [[מועצת הביטחון]] של האו"ם [[הפסקת אש]] ו[[ראלף באנץ']] דרש מישראל ליישם זאת מייד. בן־גוריון נקט בטקטיקת השהיית התשובות, במטרה להרוויח זמן להשלמת המשימות הצבאיות, ובשני הלילות העוקבים הספיק צה"ל לשחרר את הדרך הראשית לנגב ולכבוש את [[באר שבע]]. שיטת ההשהיה נעשתה למרכיב מובנה במלחמותיה הבאות של מדינת ישראל.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק י, עמ' 848–851.}} לאחר כיבוש הגליל המרכזי עד לנהר [[הליטני]], נתחזקה בבן־גוריון השאיפה לכבוש את הארץ כולה. עם זאת, נתחזקו בו החששות מפני אובדן ההישגים שכבר הושגו. על ישראל הופעלו לחצים לסגת מהשטחים שכבשה, אך בן־גוריון סירב לסגת משטחי הנגב שנכבשו ובסוף דצמבר הורה על [[מבצע חורב]] לסילוק המצרים מהנגב הישראלי. במהלך המבצע חצו כוחות צה"ל את הגבול וחדרו לסיני, אולם לאחר שנתקבלה ידיעה על התערבות בריטית החליט בן־גוריון להסיג את הכוחות אל הגבול הבין-לאומי.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק י, עמ' 853–856, 858–859.}} לקראת השיחות עם מצרים על שביתת נשק בינואר 1949, הסכים להסיר את החסימה מכביש רפיח ולהחזיר את צה"ל אל גבול ישראל. לאחר שנחתם ההסכם עם מצרים בפברואר 1949 הורה על [[מבצע עובדה]] לכיבוש [[אילת]].{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק י, עמ' 863, 865.}}

כראש הממשלה וכשר הביטחון היה בן־גוריון המצביא העליון של מדינת ישראל ב[[מלחמת העצמאות]]. בשל מצבו הבריאותי של הרמטכ"ל יעקב דורי, פוצל התפקיד למעשה בין בן־גוריון וראש אג"ם [[יגאל ידין]]. בן־גוריון שימש מעין "רמטכ"ל־על" וניהל אישית את המלחמה.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק יא, עמ' 871.}} רוב הכרעותיו האסטרטגיות נתקבלו על דעת מפקדי הצבא, למעט שאלת העדפת ירושלים או הנגב ושאלת ההתקפות על לטרון.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק יא, עמ' 877.}} במהלך המלחמה נקט בן־גוריון צעדים מוגבלים שהיו למעשה בסיס לסיפוח ירושלים העברית למדינת ישראל. באוגוסט 1948 מינה את [[דב יוסף]] למושל העיר ובסוף אותה שנה הועברו אליה מספר מוסדות ממשלה.{{הערה|שם=בר-זוהר 889|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק יב, עמ' 889–892.}} מלחמת העצמאות הסתימה בניצחון ובשנת 1949 נחתמו [[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות|הסכמי שביתת הנשק]].

====לאחר מלחמת העצמאות 1949–1952====
[[קובץ:BG 1949.jpg|שמאל|ממוזער|200px|בן־גוריון במערכת הבחירות 1949]]
[[קובץ:Flickr - Government Press Office (GPO) - PM DAVID BEN GURION SPEAKING IN THE KNESSET IN TEL AVIV.jpg|שמאל|ממוזער|160px|בן־גוריון נואם בכנסת בתל אביב]]
[[קובץ:Flickr - Government Press Office (GPO) - P.M. BEN GURION, MR. ABBA EBAN AND U.S. PRESIDENT HARRY TRUMAN.jpg|250px|ממוזער|שמאל|ראש הממשלה בן-גוריון והשגריר [[אבא אבן]] עם נשיא ארצות הברית [[הארי טרומן]]]]
לאחר [[הבחירות לאספה המכוננת|הבחירות לכנסת הראשונה]] ב־[[25 בינואר]] [[1949]], המשיך בן־גוריון לכהן בתפקיד [[ראש ממשלה|ראש הממשלה]] ושר הביטחון.

ב[[פברואר]] 1949 הקים בן־גוריון את חוליית ה[[נטיעה|נטיעות]] בפיקודו של [[נח וולפובסקי]], יחידת לוחמים שעסקה בנטיעות ברחבי הארץ. בן־גוריון ביקש מוולפובסקי לרדת ל[[באר אורה (בסיס)|באר אורה]] לבנות את בסיס ה[[גדנ"ע]] הראשון, שקם ��[[דצמבר]] [[1950]], מתוך טיפוחו את הגדנ"ע כמייצג תנועת הנוער הממלכתית ולמטרות ביטחוניות בתפיסת שטחים על ידי ה[[ייעור]], לצורכי [[הסוואה צבאית|הסוואה]], ובהכנת מכשולים טבעיים נגד מתקפת אויב.{{הערה|{{ynet|אילנה קוריאל|כשבן-גוריון הקים את חיל הנטיעות בצה"ל|environment-science/article/ry45c70ni|6 בפברואר 2023}}}}

כראש הממשלה רצה בן־גוריון לחדש את הקואליציה הרחבה שהנהיגה את המדינה בזמן המלחמה. אולם [[מפ"ם]] (שתמכה אותה עת ללא סייג ב[[ברית המועצות]] ובמשטרהּ ה[[סטליניזם|סטליניסטי]]) ו[[הציונים הכלליים]] (שחלקו על תפיסותיו הסוציאליסטיות של בן־גוריון) סירבו להיכנס לממשלה, והוא נאלץ להסתפק בקואליציה צרה ורופפת עם [[החזית הדתית המאוחדת|החזית הדתית]] ו[[המפלגה הפרוגרסיבית]]. הקואליציה שהרכיב החזיקה מעמד שנתיים בלבד וב־1951 נערכו בחירות חדשות.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק יב, עמ' 887–888.}}

בכל תקופת כהונתו הראשונה, עד 1953, ניסה למשוך את מפ"ם אל הממשלה, אולם זו סירבה. במהלך תקופה זו<!-- בספר כתוב "1955", אולם בהערת השוליים (הערה 43, עמ' 1101) כתוב שהמאמרים רוכזו בחוברת שפורסמה בשנת 1953. --> פרסם בן־גוריון סדרת מאמרים בעיתון "[[דבר (עיתון)|דבר]]", בהם התפלמס עם מפ"ם תחת [[שם עט|שם העט]] "ס' ש' יריב"{{הערה|{{דבר|ס. ש. יריב|שמות ותכנים|19560914|20}}, {{דבר||המשך|19560914|30}}, {{דבר||המשך|19560919|26}}}} (ראשי תיבות של "סבא של [[יריב בן אליעזר|יריב]]"). הוא עשה שימוש בשם בדוי כדי שלא יואשם בהסתה נגד ברית המועצות.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק יד, עמ' 930–931.}}
בהקמת ממשלותיו שמר בן־גוריון על העיקרון "[[בלי חרות ומק"י]]".
ל[[מנחם בגין]] הקפיד שלא לקרוא בשמו, אלא כינה אותו: "האיש היושב ליד חבר הכנסת [[יוחנן בדר|בדר]]".{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק יב, עמ' 1404.}}

לקראת ההצבעה בעצרת האו"ם על [[בינאום ירושלים]], הודיע בן־גוריון בכנסת ב־5 בדצמבר 1949, כי "ירושלם היהודית היא חלק אורגני ובלתי־נפרד ממדינת ישראל... ירושלם היא לב־לבה של מדינת ישראל [...] ישראלים ימסרו נפשם על ירושלם לא פחות מאנגלים על לונדון, [[רוסים]] על [[מוסקבה]] ואמריקנים על [[וושינגטון די. סי.|וושינגטון]]". אולם ב־9 בדצמבר נתקבלה באו"ם הצעת ה[[החלטה 303 של העצרת הכללית של האו"ם|החלטה 303]] על בינאום העיר. בתגובה להחלטה העבירה הממשלה את [[הכרזת ירושלים כבירת ישראל|הבירה לירושלים]]. החלטת ממשלת ישראל עוררה זעם רב בעולם. כעבור מספר ימים החלה העברת משרדי הממשלה לירושלים, ועוד בדצמבר התכנסה בה [[מליאת הכנסת]] והתקיימה בה ישיבת הממשלה.{{הערה|שם=בר-זוהר 889}}

לאחר מלחמת העצמאות קיבל בן־גוריון את דרישת אנשי הביטחון להטיל [[הממשל הצבאי על ערביי ישראל|משטר צבאי על ערביי ישראל]].{{הערה|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 149.}} הוא ראה בו ערובה לביטחון מדינת ישראל ועד שנת שלטונו האחרונה הכשיל את הניסיונות לבטלו.{{הערה|שם=בר-זוהר 1411}} ניסיונות כאלה מצד מפלגות משמאל (מפ"ם ו[[אחדות העבודה - פועלי ציון|אחדות העבודה]]) ומימין ([[תנועת החרות|חרות]]), סוכלו, ואף שהוקל עם השנים בוטל הממשל הצבאי רק בימי יורשו, [[לוי אשכול]].

עוד בעיצומה של המלחמה ראה בן־גוריון כורח ביטחוני בהגדלה מהירה ורבה של מספר היהודים במדינת ישראל. חברים בצמרת מפא"י חששו שעלייה בלתי מבוקרת תביא להרס המדינה. אולם בן־גוריון כפה על המפלגה, על הממשלה ועל הסוכנות את פתיחת שערי הארץ ל[[העלייה ההמונית|עלייה המונית]]. הודות לגל העלייה הגדול, כבר במהלך ארבע השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל, הוכפל מספר תושביה היהודים.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק יב, עמ' 883–884.}} מול חברים בהנהגה שסברו שיש להגביל ולמתן את זרם העלייה, בגלל קשיי הקליטה, התבטא בן־גוריון בתקיפות כנגד הגבלת מספר העולים, אם כי צידד בבחירת טיבם.{{הערה|ראשיתה של העלייה הסלקטיבית בשנות החמישים. '''עיונים בתקומת ישראל - מאסף לבעיות הציונות, היישוב ומדינת ישראל'''.}}{{הערה|עיר: המרכז למורשת בן-גוריון. כרך 9, עמ' 338–394.}} כדי להגדיל את האוכלוסייה של מדינת ישראל ביקש גם [[עידוד ילודה|להגביר את הילודה]] וקבע [[פרס הילודה|פרס ילודה]] בסך מאה [[לירה ישראלית|לירות]] לאימהות שילדו עשרה ילדים.{{הערה|{{מעריב||"מתחרה" לפרס הילודה|19590729|33}}}}

בן־גוריון ביסס את [[ריבונות]]ה של המדינה החדשה על פי עיקרון ה[[ממלכתיות]]. לשם כך העביר את מרכזי השליטה במדינה מגופים מפלגתיים וסקטוריאליים לגופים ממשלתיים. הוא שאף לאחד את העם סביב תרבות משותפת על פי תפיסת "[[תרבות ישראלית#כור ההיתוך|כור ההיתוך]]". שתי החלטות משמעותיות שקיבל עם תחילת כהונתו כראש ממשלה היו ברוח זו: ההחלטה להפוך את צבא הגנה לישראל ל"[[מודל "צבא העם"|צבא העם]]", שיהיה פתוח לכולם בלי יחידות נפרדות, וההחלטה על ביטול [[שיטת הזרמים בחינוך]] ואיחוד מערכת החינוך הכללית תחת [[חוק חינוך ממלכתי]].
בן־גוריון ייעד לצה"ל תפקידים חברתיים ואף אזרחיים לימי [[מצוקה]]. הוא החשיב מאוד את היותו [[כור היתוך]] לדור הצעיר והטיל עליו משימות דוגמת תגבור מערכת החינוך ויישוב אזורי הספר ואזורים דלילים באוכלוסייה יהודית.

קליטת העלייה ההמונית יצרה צורך דחוף ב[[מטבע חוץ]]. בספטמבר 1950 הציע בן-גוריון בפני ראשי [[יהדות ארצות הברית|יהדות אמריקה]] לארגן בקרבה ובקרב מדינות המערב מלווה בסך מיליארד דולר. הצעתו נתקבלה ובמאי 1951 טס לארצות הברית כדי לחנוך את מפעל "[[הבונדס]]". המלווה זכה להצלחה גדולה ובאותה שנה פנתה ישראל לארצות הברית בבקשת מענק, שמשמעותה הייתה הזדהות ברורה עם המערב. אולם "הבונדס" והמענק לא יכלו לייצב את מצבה הכלכלי של ישראל לאורך זמן וכדי לממן את קליטת העלייה החליטה הממשלה ב-3 בינואר 1951 לתבוע [[שילומים]] מגרמניה על הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת [[השואה]]. לאחר שהסכים [[קנצלר גרמניה|קנצלר]] [[גרמניה המערבית]] [[קונראד אדנאואר]] לקבל את תביעת ישראל כבסיס למשא ומתן, העלה בן-גוריון את הנושא בדצמבר 1951 בפני הממשלה ו[[הכנסת]]. המשא ומתן עם גרמניה עורר התנגדות עזה בכל מפלגות האופוזיציה, מימין ומשמאל, ואף בקרב מפלגות הקואליציה.{{הערה|שם=בר-זוהר 918|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק יד, עמ' 918–925.}} ב-7 בינואר 1952 לפנות ערב נערכה בכנסת הישיבה הגורלית שדנה באישור המשא ומתן, בה אמר בן-גוריון:
:{{ציטוטון|ששה מיליונים יהודים הומתו... ולפני הרצח ההמוני והשיטתי, בשעתו ולאחריו בא השוד; אף הוא בהיקף עצום, ללא תקדים... פשע בעל ממדים עצומים כאלה אין לו כפרה בשום פיצוי חמרי. כל פיצוי שהוא, ויהא גודלו אשר יהיה, אין בו שילומים על אבדן חיי אדם... אולם העם הגרמני... עודנו מוסיף ליהנות, גם במערב וגם ב[[גרמניה המזרחית|מזרח]], מפירות הטבח והביזה, השוד והגזל של היהודים שנרצחו... בל יהיו רוצחי עמנו גם יורשיו!}}.{{הערה|שם=בר-זוהר 918}}
[[קובץ:Ben-Gurion.jpg|ממוזער|252x252 פיקסלים|בן־גוריון, [[1952]]]]
באותה שעה עמד מנהיג תנועת החרות [[מנחם בגין]] בראש [[ההפגנה נגד הסכם השילומים|הפגנת ענק]] ב[[כיכר ציון]] שכוּונה נגד בן-גוריון. לאחר שסיים את נאומו ועזב לישיבת הכנסת, הלך לשם גם ההמון, שצר על בניין הכנסת ורגם אותו באבנים. בן-גוריון הזעיק את הצבא כדי להשיב את הסדר. בזמן נאומו של בגין, כינה בן-גוריון את המפגינים "חוליגנים" ובגין השיב "אתה חוליגן!". למחרת, ב-8 בינואר, שידר בן-גוריון נאום לאומה, בו התייחס להפגנה האלימה וטען כי "נעשתה התחלה להרוס את הדמוקרטיה בישראל" על ידי "אנשי האגרוף והרצח הפוליטי", "אספסוף פרוע" ו"כנופיות פורעים". הוא האשים את בגין בארגון "המרד" ובהסתת ההמונים בכיכר ציון. למחרת הצביעה הכנסת בעד עמדת הממשלה, בחודש מרץ נפתח המשא ומתן הישיר עם גרמניה וב-10 בספטמבר 1952 נחתם [[הסכם השילומים]].{{הערה|שם=בר-זוהר 918}}

בן-גוריון הגיע למסקנה שגם צבא איכותי מאוד לא יוכל לעמוד לאורך עשרות שנים מול הכמות המספרית של הערבים, ולכן חיפש אחר ערובות נוספות לקיומו של עם ישראל: תמיכה חיצונית באמצעות ברית עם מעצמה מערבית, ופיתוח כושר [[הרתעה (אסטרטגיה)|הרתעה]].{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק יב, עמ' 1400.}}
בן־גוריון היה אבי ה[[מדיניות הגרעין של ישראל|פיתוח הגרעיני של ישראל]]. עוד במהלך מלחמת העצמאות נפגש עם מהנדס ישראלי, שהיגר ל[[צרפת]] והיה ממייסדי התוכנית הגרעינית של צרפת, וקיבל ממנו נתונים על המשאבים הדרושים להקמת [[כור גרעיני]] ולהפעלתו. ב-13 ביוני 1952 החליט להוציא לפועל את תוכניתו והקים את [[הוועדה לאנרגיה אטומית]] בראשות פרופ' [[ארנסט דוד ברגמן]].{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://web.archive.org/web/20160305141323/http://iaec.gov.il/About/SpeakerPosts/Pages/speakerPostPag11061.aspx|כותרת=60 שנה להקמת הוועדה לאנרגיה אטומית|אתר=הועדה לאנרגיה אטומית|תאריך=2016-03-05|תאריך_וידוא=2023-01-23}}}}

לאחר מותו של חיים ויצמן ב-9 בנובמבר 1952, הציע בן-גוריון את נשיאות מדינת ישראל ל[[אלברט איינשטיין]], אולם הוא סירב להצעה, וב-26 בנובמבר העלה בישיבת מפא"י את מועמדותו של [[יצחק בן-צבי]],{{הערה|{{דבר||י. בן צבי - מועמד מפא"י לנשיאות המדינה|19521127|7}}}} שנבחר בעקבות זאת לנשיא השני של מדינת ישראל.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק טו, עמ' 939–941.}}

====לקראת פרישה 1953====
[[קובץ:Prime minister David Ben-Gurion.; 1951.jpg|ממוזער|ראש הממשלה בן גוריון, 1951]]
בשנת 1953 החליט בן-גוריון לסיים את כהונתו בממשלה, בשל עייפות שהצטברה בו.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק טו, עמ' 949.}} לקראת פרישתו, יצא ב-19 ביולי לחופשה שארכה שלושה חודשים,{{הערה|{{דבר||תקציב הפיתוח יונח השבוע על שלחן הכנסת|19530720|6}}}}{{הערה|שם=בר-זוהר 955|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק טו, עמ' 955–956.}} אולם הוא לא סיפר על כוונותיו להתפטר. בתקופת חופשתו נתמנו למלא את מקומו, לפי המלצתו, [[משה שרת]] כראש הממשלה ו[[פנחס לבון]] כשר הביטחון. ב-5 באוקטובר 1953 הודיע לשרי מפא"י כי הוא מתכנן לפרוש לשנתיים.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק יז, עמ' 972–973.}}
במהלך חופשתו עמל על תוכנית ביטחונית לתקופת היעדרו, ובעת שובו לממשלה, ב-18 באוקטובר, הייתה תוכניתו מוכנה. אחד החשובים ב-18 סעיפיה, היה סעיף "ייהוד הגליל ו[[נצרת]]".{{הערה|שם=בר-זוהר 955}}

לקראת סיום חופשתו, ב-12 באוקטובר, בוצע [[הפיגוע ביהוד (1953)|הפיגוע ביהוד]], ויחד עם לבון, מקלף ודיין היה שותף להחלטה (אף על פי שבחר לשתוק בעת שהתקבלה) על היציאה ל[[פעולת קיביה|פעולת התגמול בקיביה]],{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק יז, עמ' 974.}} ללא ידיעתו של שרת.{{הערה|{{מעריב אונליין|ד"ר אורי מילשטיין|חידה 101: מה בדיוק קרה בפעולת התגמול בקיביה|news/military/Article-560232|14 באוקטובר 2016}}}} הפעולה עוררה סערה בדעת הקהל העולמית. ב-18 באוקטובר 1953 חזר בן-גוריון מחופשתו וניהל את ישיבת הממשלה. למחרת שידר ברדיו הודעה בה הביע צער על האירוע, אולם הסיר את האחריות מצה"ל וטען כי "בדיקה מדויקת" העלתה כי "אף יחידה צבאית אחת, אף הקטנה ביותר, לא נפקדה מהמחנה בליל ההתקפה על קיביה". את האחריות למעשה, הטיל על תושביהם של "כמה ישובי ספר" "שפקעה סבלנותם" לאחר הרצח ביהוד.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק יז, עמ' 979–980.}}

ב-2 בנובמבר הודיע בן-גוריון על פרישתו במכתב ל[[נשיא המדינה]].{{הערה|שם=בר-זוהר 955}}{{הערה|{{הארץ1||אושרה רשמית פרישתו הקרובה של בן-גוריון|19531103|13}}; {{הארץ1||המשך|19531103|33}}}} בכינוס הוועדה המדינית של מפא"י באותו יום הציע כיורשיו את [[לוי אשכול]] כראש ממשלה ואת פנחס לבון כשר ביטחון. אולם אשכול סירב לקבל על עצמו את התפקיד. ב-23 בנובמבר כונסה הוועדה המדינית של המפלגה ובן-גוריון מסר לה כי הוא תומך במשה שרת. חברי הוועדה בחרו בשרת כראש ממשלה ולבון נבחר כשר ביטחון.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק יז, עמ' 984–986.}} ב-7 בדצמבר עזב בן-גוריון את ראשות הממשלה ושידר לעם דברי פרידה, בתוכם ציטוט מ[[תהילים]]: "לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי".{{הערה|{{דבר||שידור הפרידה של ראש הממשלה לעם וברכתו לממשלה העתידה|19531208|4}}}}{{הערה|{{תנך|תהילים|קלא|א}}.}} לרגל עזיבתו כתב עליו המשורר [[נתן אלתרמן]], שהיה ידידו, שיר: "אזרח מדינת ישראל – דוד בן-גוריון, 1953". עם עזיבתו העביר את ראשות הממשלה למשה שרת.{{הערה|שם=בר-זוהר 955}} הוא סירב לעמוד בראש ממשלת מעבר עד הרכבת ממשלתו החדשה של שרת.{{הערה|שם=בר-זוהר 1012}} לדעת הביוגרף מיכאל בר-זוהר, מסמל סיום תפקידיו בממשלה בשנת 1953 גם את סיום "העידן הבן-גוריוני" בתולדות הציונות, שנמשך כעשר שנים (מאז [[תוכנית בילטמור|החלטת בילטמור]] ב-1942), ואת סוף תקופת השיא של בן-גוריון עצמו. בעוד שבתקופה זו היה בן-גוריון היוזם של ההחלטות, בשנים שלאחר מכן היו אלה עוזריו וחבריו במשרדי הממשלה ובצה"ל שיזמו את המהלכים וההחלטות.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק טו, עמ' 953.}}

===פרישה לשדה בוקר 1953–1955===
בן־גוריון החזיק בהשקפה כי עתיד היישוב היהודי בארץ הוא ב[[הנגב|נגב]] על מרחביו, העצומים ביחס לחלק הצפוני קטן-הממדים של המדינה.
באביב 1953 הבחין בדרכו חזרה מ[[אילת]] בקבוצת צעירים ליד מספר צריפים, שסיפרו לו כי החליטו להקים במקום [[קיבוץ]] חדש, [[שדה בוקר]]. כעבור זמן מה החליט לעזוב את הממשלה ולהצטרף לקיבוץ.{{הערה|שם=בר-זוהר 955}} ב-14 בדצמבר 1953 יצאו פולה ודוד בן־גוריון לשדה בוקר, שם התגוררו ב[[צריף בן-גוריון|צריף]] שנבנה עבורם,{{הערה|שם=בר-זוהר 987}} והפכו לחברי הקיבוץ המבוגרים ביותר. אחד ממניעיו של בן-גוריון לצאת לנגב היה לשמש דוגמה אישית ולמשוך את העם אחריו במפעל חלוצי של הפרחת השממה.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק טו, עמ' 954; פרק יט, עמ' 999.}} החל מיומו השלישי בקיבוץ החל לבצע עבודות שונות בשדה – [[זבל|זיבול]] ו[[חרישה]], במשך 4 שעות ביום. אולם בשל גילו הוצב רוב הזמן בדיר העיזים וחברי הקיבוץ הפקידו בידיו את הטיפול בתחנה המטאורולוגית. העבודה הפיזית גרמה לו התקפים קשים של [[מתנת]]. במשך ששת החודשים הראשונים היו בני הזוג בן-גוריון רק מועמדים לחברות. לאחר שנתקבלו כחברים החל בן-גוריון להשתתף באספות. בהצבעה היחידה בה נטל חלק הצביע נגד הצטרפות הקיבוץ ל"איחוד הקבוצות והקיבוצים", משום שתמך ב"איחוד כללי של כל הקיבוצים בארץ". בין חברי הקיבוץ היו חבריו הקרובים [[חגי אבריאל]] ונחמה ו[[יהושע כהן]], זוג אנשי [[לח"י]].{{הערה|שם=בר-זוהר 987|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק טו, עמ' 987–989.}}

ביוני [[1954]] יזם בן-גוריון את מפעל [[תנועת בני המושבים]], שיצאו עם משפחותיהם ליישובי עולים בנגב. לאחר מכן קרא ל"התיישבות אזורית", וביולי הציג את תוכניותיו להתיישבות ב[[חבל לכיש]] בדרום ו[[חבל תענך]] בצפון.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק יט, עמ' 1007–1011.}}

בן-גוריון סבר שיש להחליף את שיטת [[בחירות יחסיות|הבחירות היחסיות]] הקיימת, היוצרת ממשלות קואליציה, שיציבותן מלוות לחצים וסחטנות. עוד ב-6 באוקטובר 1948 הציע בישיבת ממשלה להנהיג שיטת בחירות [[בחירות אזוריות|אזוריות]]–[[בחירות בשיטה הרובנית|רוביות]], אולם הצעתו נפלה. במאי 1954 הציג בפני מנהיגי מפא"י תוכנית שכללה את [[שינוי שיטת הבחירות בישראל|שינוי שיטת הבחירות]] לשיטה אזורית שתביא להקמת שני גושים גדולים. לקראת הבחירות הבאות רצה להקים "חזית עם" – תנועה על-מפלגתית שתורכב ממפא"י וסביבה נציגי מפלגות אחרות, שמצעה היחיד יהיה שינוי שיטת הבחירות. אם זו תשיג רוב מוחלט, תעביר מייד חוק שינהיג את שיטת הבחירות החדשה ולאחר מכן תפזר את הכנסת וייערכו שוב בחירות, הפעם בשיטה החדשה, שתביא להתגבשותן של שתי מפלגות גדולות. ביולי הסכימו ראשי מפא"י לרעיון שינוי שיטת הבחירות, אולם הסתייגו מרעיון "חזית העם" ובן-גוריון ויתר על התוכנית לרשימה על-מפלגתית. ב-16 בספטמבר קיבל מרכז מפא"י את הצעת בן-גוריון לשינוי שיטת הבחירות והנושא הפך לחלק ממצע המפלגה בבחירות הבאות. אלא שמפ"ם ו"אחדות העבודה" התנגדו לשיטת הבחירות האזוריות, משום שסברו כי היא מהווה סכנה לקיומן.{{הערה|שם=בר-זוהר 1012|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק יט, עמ' 1012–1017.}}

בתקופה שישב בשדה בוקר הגיעו אליו בתדירות מבקרים רבים שבאו לבקש את עצתו: שרים, קצינים, פקידים בכירים ועסקני מפלגה.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק כ, עמ' 1018.}} אחד המבקרים התדירים ביותר היה הרמטכ"ל [[משה דיין]], ובמהלך אותה שנה חלה התקרבות בין השניים. תלונותיו של דיין על שר הביטחון [[פנחס לבון]] השפיעו על בן-גוריון לשנות את דעתו החיובית מאוד על לבון.{{הערה|שם=בר-זוהר 1035|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק כ, עמ' 1035–1039.}} ב-24 באוגוסט 1954 שמע לראשונה מדיין על דבר קיומו של "[[העסק הביש]]" במצרים ושלבון היה האיש שנתן את ההוראה לפעולה.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק כא, עמ' 1046.}} עם התגברות המתיחות האישית בין שרת ולבון החלו באותה שנה שתי קבוצות מתוך מפא"י לנסות ולהחזיר את בן-גוריון לשלטון. היו אלה קבוצת "הצעירים" ובהם [[יצחק נבון]], [[שמעון פרס]], [[טדי קולק]] ו[[אהוד אבריאל]], וקבוצת הוותיקים, אנשי צמרת מפא"י, ובהם [[שמואל דיין]], [[קדיש לוז]] ו[[מרדכי נמיר]]. המתח בגבולות וערעור אמון הציבור במנהיגות המדינה הביאו בסוף 1954 לדרישות רבות להחזיר את בן-גוריון להנהגת המדינה.{{הערה|שם=בר-זוהר 1035}} ב-1 בפברואר 1955, יום למחרת [[הוצאה להורג|הוצאתם להורג]] של [[נידוני קהיר]] [[שמואל עזר|עזר]] ו[[משה מרזוק|מרזוק]], הגיעה משלחת ראשי מפא"י (שרת, [[גולדה מאיר|מאיר]], [[זלמן ארן|ארן]], [[לוי אשכול|אשכול]] ו[[שאול אביגור|אביגור]]) לשדה בוקר להתייעצות עם בן גוריון לגבי הדחתו של לבון ממשרד הביטחון. דבר הביקור פורסם וב-17 בפברואר התפטר לבון מהממשלה. בעקבות לחץ מצד ראשי מפא"י, הסכים בן-גוריון לשוב לממשלה כשר הביטחון.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ב, פרק כא, עמ' 1061, 1064.}}

===שר הביטחון 1955===
ב-21 בפברואר [[1955]] הושבע בן־גוריון בכנסת לתפקיד שר הביטחון בממשלתו של [[משה שרת]]. בפגישתו הראשונה עם הרמטכ"ל דיין הורה לו להעביר את ראש אמ"ן [[בנימין גיבלי]] לתפקיד אחר, אולם נמנע מלטפל בפרשת לבון ולא ניסה לברר מי נתן את ההוראה לפעולה במצרים. ב-27 בפברואר, לאחר פעולה של חוליית מסתננים מ[[רצועת עזה]] שפעלה בשליחות [[המודיעין המצרי]], הציעו בן-גוריון ודיין לראש הממשלה [[פעולת תגמול]]: פגיעה במחנה צבאי מצרי ליד עזה. שרת אישר את המבצע וב-28 בפברואר יצא לפועל [[מבצע חץ שחור]].{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק א, עמ' 1125–1128: במשך כל כהונתו כשר הביטחון, לבש בן-גוריון בגדי [[חאקי]], לאות הזדהות עם הצבא.}}

לאחר הפיגוע ב[[פטיש (מושב)|מושב פטיש]] זימן בן־גוריון את משה דיין ושאל אותו שלוש שאלות: האם ישראל יכולה להשתלט במהירות על רצועת עזה, האם צה"ל ערוך למלחמה נגד מדינות ערב והאם צה"ל ערוך למלחמה עם מצרים. דיין השיב על כולן בחיוב. מספר ימים לאחר מכן הציע בן-גוריון בישיבת הממשלה ב־29 במרץ "לסלק את מצרים" ולכבוש את עזה. בן-גוריון חשב שרצועת עזה תתרוקן גם מפליטיה, אך מרבית שרי הממשלה נבהלו מכך.{{הערה|[[#מדינה בכל מחיר|שגב]], עמ' 523.|שם=מדינה בכל מחיר 523}} בתגובה לחששם של חלק מהמתנגדים לגבי צירוף מספר כה גדול של ערבים לאוכלוסיית ישראל, השיב כי ניתן לפתוח עבורם שני מעברים, למצרים ול[[עבר הירדן]].{{הערה|שם=בר-זוהר 1139|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק א, עמ' 1139–1147.}} בעת הוויכוח בישיבה, בתגובה לדברי שרת לגבי חשיבותו של האו"ם, [[תחדיש|טבע את הביטוי]] "[[או"ם שמום]]!".{{הערה|משה שרת, '''יומן אישי''', ג (1978), [http://www.sharett.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&ID=880900_sharett_new&act=show&dbid=bookfiles&dataid=787 עמ' 874].}} ב-3 באפריל נערכה הצבעה בממשלה והצעתו של בן-גוריון נדחתה על ידי הממשלה. ההצבעה הציתה מחדש את הריב בין בן-גוריון לשרת, שעמד בראש המתנגדים, ויחסיהם החריפו מאוד. בתקופה זו התגבשה בנושא מדיניות הביטחון חזית מתונה סביב שרת ובן-גוריון נותר במיעוט בממשלה. ב-27 באפריל, ביום העצמאות השביעי, נשא בן-גוריון נאום במפגן צה"ל ב[[אצטדיון רמת גן]], בו תקף את שרת מבלי להזכיר את שמו וביטא את ה"אני מאמין" הביטחוני–מדיני שלו עצמו: "לרבים מתושבי הארץ נדמה, כאילו כבר באנו אל המנוחה ואל הנחלה, ורק דאגה אחת מקננת בלבם: מה אומרים הגויים [...] אין יסוד לבהלה מאמרות הגויים... ההיסטוריה אינה נעשית על ידי דיבורים, אלא על ידי מעשים [...] לא ניתפש לבהלה ולפחדנות הלובשת מחלצות של תבונה ומעשיות מדומה [...] עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים".{{הערה|שם=בר-זוהר 1139}}

ב-26 ביולי 1955 נערכו [[הבחירות לכנסת השלישית]], בהן איבדה מפא"י חמישה מושבים. בן-גוריון תקף את מדיניותו הביטחונית הפשרנית של שרת והודיע כי לא ישתתף בממשלה שזו מדיניותה וכי בדעתו לפרוש ולשוב לשדה בוקר. לאחר שקיבל פניות רבות מחברי מפלגתו לחזור בו, הסכים ב-12 באוגוסט רשמית להרכיב את הממשלה הבאה. שרת לא רצה לכהן כשר החוץ בממשלתו של בן-גוריון, אולם הסכים לבסוף, לאחר שבן-גוריון איים שלא יקבל על עצמו אם כך את תפקיד ראש הממשלה. באוגוסט 1955 החריף המצב הביטחוני לאורך גבול רצועת עזה. לנוכח התנגדות שרת לפעולות תגמול, מסר דיין לבן-גוריון מכתב התפטרות. בעקבות זאת תבע בן-גוריון בממשלה לקבוע קו ברור – של שרת או שלו – ולאחר מכן פרש לביתו. שרת נכנע ואישר באותו יום את [[מבצע אלקיים|פעולת ח'אן יונס]], ודיין ובן-גוריון שבו לתפקידיהם.{{הערה|שם=בר-זוהר 1139}}
בספטמבר 1955 הרחיב נאצר את ההסגר על [[מצרי טיראן]] גם על התחום האווירי שמעליהם ונחתמה [[עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית]], ובאמצע אוקטובר הקימו סוריה ומצרים פיקוד צבאי משותף. בעקבות זאת הורה בן-גוריון באותו חודש למשה דיין להכין תוכנית מבצעית לכיבוש המצרים ולפריצת המצור המצרי.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק א, עמ' 1148–1151.}}

לאחר שובו מ"שנת שדה בוקר" חלה שחיקה בכוחו של בן-גוריון והוא החל להסתמך יותר על יוזמותיהם של עוזריו הצעירים.{{הערה|שם=בר-זוהר 1410|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק יב, עמ' 1410.}}
באוקטובר 1955 סבל מ"[[מחלת מנייר]]", שפגעה בו במרכזי שיווי המשקל ב[[אוזן|אוזניים]] וגרמה לו ל[[סחרחורת|סחרחורות]] קשות ולאיבוד שיווי המשקל. הוא נפגש עם [[משה פלדנקרייז]], ממציא [[שיטת פלדנקרייז]], ובהדרכתו החל לצעוד מדי יום כחמישה קילומטרים ושב לאיתנו.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק ב, עמ' 1153.}}
הוא סבל מ[[כאב גב|כאבי גב]] והיה מבצע אימון יומי שכלל צעידה מהירה וטבילה בים ולאחריהן [[עמידת ראש]], אותה ביצע על פי הדרכתו של פלדנקרייז.{{הערה|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמות�� של מנהיג''']], עמ' 171. ראו גם: [[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק יב, עמ' 1421, עמ' 1638, הערה 109: פולה הגיבה לעמידת הראש בספטמבר 1957.}} את העמידה על הראש לימד אותו החל מיולי 1957.{{הערה|שם=מדינה בכל מחיר 602|[[#מדינה בכל מחיר|שגב]], עמ' 602–603: על פי שגב, החל פלדנקרייז לטפל בו רק "בסוף 1956, בעת ששכב חולה במלחמת סיני", והדריך אותו במשך 15 שנה.}}

===כהונה שנייה כראש הממשלה 1955–1963===
{{מפת תמונה
|תמונה=Murrow israel.jpg
|כיתוב תמונה=מימין לשמאל: דוד בן גוריון, [[משה פרלמן]], [[יצחק נבון]] ו[[אדוארד מורו]], בעת ביקורו של מורו בשדה בוקר, [[1956]]
|רוחב קטן=250
|רוחב גדול=400
|מיפוי=rect 1870 352 2416 1993 [[דוד בן גוריון]]
rect 1453 332 1846 1945 [[משה פרלמן]]
rect 1042 441 1446 1948 [[יצחק נבון]]
rect 287 38 1025 2016 [[אדוארד מורו]]
}}

====1955–1956====
[[קובץ:Sde Boker (997008872880105171).jpg|ממוזער|טקסט=בן גוריון לצד צריפו בשדה בוקר, 1957|בן גוריון לצד צריפו ב[[שדה בוקר]], [[1957]], בצילום [[משה מרלין לוין]]]]
ב-2 בנובמבר 1955 הציג בן־גוריון את [[ממשלת ישראל השביעית|ממשלתו החדשה]] בכנסת.{{הערה|שם=בר-זוהר 1139}} בנאום השבעתו אמר: "פנינו לשלום אך לא להתאבדות".{{הערה|[[אודי מנור]], '''יגאל אלון – ביוגרפיה פוליטית''', עמ' 86.}} בדצמבר 1955 הפגיזו הסורים ספינות דיג ומשטרה בכנרת, ובן-גוריון הורה בתגובה על "[[פעולת כנרת]]" נגד [[הצבא הסורי]], שעוררה ביקורת חריפה בישראל ומחוצה לה.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק ב, עמ' 1168.}} ב-18 באפריל [[1956]] הסכימו ישראל ומצרים לקיים את שביתת הנשק, תוך ויתורים מסוימים מצד ישראל. אולם שבוע לאחר שהודיע על כך בן-גוריון בכנסת [[ההספד לרועי רוטברג|נרצח רועי רוטברג]] ופעולות הפידאיון התחדשו.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק ב, עמ' 1170.}}

בעקבות [[מלחמת אלג'יריה]] והמשבר בין צרפת ומצרים בשנים 1954–1955, חלה התקרבות מצד צרפת לישראל.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק ג, עמ' 1173.}} בין בן־גוריון לשרת היה ויכוח חריף לגבי יעדי מדיניות החוץ והביטחון של ישראל, לגבי דרכי הפעולה שלה במערכות החוץ ולגבי שינוי האוריינטציה הבין-לאומית מארצות הברית ואנגליה לצרפת. בעקבות זאת הפקיע ב-10 באפריל את תחום הרכש הצבאי ממשרד החוץ ומסר אותו לידי משרד הביטחון. למחרת הגיעו לישראל מטוסי הקרב הראשונים שנרכשו מצרפת.{{הערה|שם=בר-זוהר 1178|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק ג, עמ' 1178–1179, 1182–1183.}} הגורם העיקרי להחמרת היחסים בין בן-גוריון ושרת היה לגבי שאלת היציאה ל[[מלחמת מנע]] נגד מצרים, אותה שלל שרת בתוקף.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק ד, עמ' 1185.}} ב-2 ביוני הסכים שרת לדרישת בן-גוריון שיתפטר, אחרת יעזוב הוא את הממשלה. ב-18 ביוני סיפר שרת בישיבת הממשלה על האולטימטום מצד בן-גוריון והודיע על התפטרותו. ב-20 ביוני אמר בן-גוריון בכנסת כי "הדבר מועיל למדינה".{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק ד, עמ' 1190, 1194, 1196.}}

במקום שרת מונתה [[גולדה מאיר]] ל[[משרד החוץ|שרת החוץ]], שהייתה, בניגוד אליו, שותפה להשקפותיו המדיניות של בן-גוריון. בתקופת כהונתה התערב רבות בענייני משרדה.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק יד, עמ' 1464–1465.}}

====מבצע קדש והנסיגה מסיני 1956–1957====
[[קובץ:Ben Gurion Pundak Zeevi 1956.jpg|ממוזער|שמאל|200px|בן-גוריון בתרגיל שריון עם [[יצחק פונדק]] ו[[רחבעם זאבי]], מאי 1956.]]
התחמשותה של מצרים בנשק סובייטי רב וחדיש יצרה איום על ישראל. באמצע שנות החמישים רצה דיין לפתוח במלחמה מתוכננת, שהתוכניות אליה הוכנו כבר שנה קודם לכן. באחד מהתכנונים נאמר כי הפצצה של מצרים תוביל לאלפי הרוגים. לעומת זאת נאמד אז מספר ההרוגים הישראלים במאות. למרות זאת התנגד בן־גוריון לרעיון זה, אך דיין לא ויתר. באחת משיחותיו עם בן-גוריון ביולי 1956 שאל אותו מה התוצאה שירצה להשיג. הוא ענה לו שירצה פגיעות מרובות אך קטנות, שאפשר להתמידן ובכך למרר את חיי המצרים. דיין התנגד לרעיון שהציע, בטענה שהמצרים לא יתרגשו מהרג של חמישה פלחים. בנוסף גם טען ש"הפגיעות הקטנות" שהציע בן-גוריון יתבררו בעתיד כטעות חמורה מצד ישראל.{{הערה|שם=מדינה בכל מחיר 545|[[#מדינה בכל מחיר|שגב]], עמ' 545.}}

ב-10 ביוני 1956 נתן בן־גוריון את הסכמתו למשא ומתן עם הצרפתים על שיתוף פעולה נגד נאצר.{{הערה|שם=בר-זוהר 1178}} בשבוע האחרון של יוני נחתמה עסקה חשאית שכללה רכישת נשק צרפתי, וב-24 ביולי הגיעה לישראל אוניית הנשק הראשונה מצרפת. ב-26 ביולי הכריז נאצר על הלאמת [[תעלת סואץ]].{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק ד, עמ' 1199–1203.}} ב-21 באוקטובר יצא בן-גוריון לצרפת והשתתף בוועידת פסגה חשאית בפרוור סוור ליד [[פריז]] עם ראש הממשלה [[גי מולה]], שר החוץ [[כריסטיאן פינו]] ושר ההגנה [[מוריס בורז'ס-מונורי]], בה דנו בתכנון הפעולה הצבאית המשותפת נגד מצרים.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק ו, עמ' 1232–1235.}} ב-24 באוקטובר חתם בן-גוריון על הסכם משולש עם צרפת ו[[הממלכה המאוחדת|בריטניה]] על מבצע צבאי נגד מצרים ([[מבצע מוסקטר]]). החלק הישראלי במבצע קיבל את השם "[[מלחמת סיני|מבצע קדש]]". ב"ועידת סוור" נסוג בן-גוריון מדרישתו להתקפה בו-זמנית והסכים לתוכנית הבריטית, לפיה ישראל תיקח על עצמה את תפקיד התוקפן: היא תתקוף ראשונה ובכך תספק לבריטניה וצרפת את האמתלה לתקיפה לשם הגנה על תעלת סואץ. זו הייתה הפעם היחידה בחייו בה הכריע בעד יציאה למלחמה ביוזמת ישראל.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק ו, עמ' 1248–1250.}}

המבצע החל ב-29 באוקטובר, וב-5 בנובמבר השלים צה"ל את כיבוש [[סיני|חצי האי סיני]] כולו, כולל האיים [[טיראן (אי)|טיראן]] ו[[סנפיר (אי)|סנפיר]]. באותו יום שיגר [[ראש ממשלת ברית המועצות]] [[ניקולאי בולגנין]] איגרות חריפות לצרפת, בריטניה וישראל. באיגרת לבן-גוריון איים בולגנין על קיום ישראל: "ממשלת ישראל משחקת בצורה נפשעת וחסרת אחריות בגורל העולם, בגורל עמה היא. היא זורעת איבה כזאת לישראל בין עמי המזרח, שאינה יכולה לא להשאיר רישומה על עתיד ישראל ומעמידה בסימן שאלה את עצם קיומה של ישראל בתור מדינה". לשם "הבטחת השלום במזרח התיכון, נוקטת הממשלה הסובייטית ברגע זה אמצעים על מנת להפסיק המלחמה ולרסן התוקפים". לצד האיומים הללו הפיצה ברית המועצות שמועה כי היא מגייסת "מתנדבים" שישרתו בצבא המצרי. ב-6 בנובמבר הקריא הרמטכ"ל דיין בפני אלפי חיילים ב[[שארם א-שייח']] איגרת מאת בן-גוריון למסדר סיום המלחמה, בה הכריז: "יטבת (טיראן) תהיה שוב לחלק ממלכות ישראל השלישית!". ב-7 בנובמבר נאם בן-גוריון בכנסת נאום ניצחון אודות "המערכה הגדולה ביותר בתולדות עמנו" ואחד המבצעים "הגדולים בתולדות העמים". הוא טען כי "[[מעמד הר סיני]] נתחדש בימינו אלה" וכי צה"ל "לא פגע בשטחה של מצרים" אלא "אך ורק בשטח חצי האי סיני". כמו כן, טען לזכותה של ישראל על האי "יטבת" (טיראן), בהסתמכו על אזכור ההתיישבות היהודית באי בכתבי [[פרוקופיוס]]. בהתייחסו ללחצי [[ארצות הברית]] ו[[ברית המועצות]], טען כי אלו העדיפו "פיוסו של נאצר על שמירת החוק הבינלאומי" ועשו זאת "על חשבון ישראל", והכריז: "לא נתבטל מפני תקיפי עולם". הוא קבע בנאומו כי "הסכם שביתת הנשק עם מצרים מת" וכי "ישראל לא תסכים בשום תנאי שכוח זר" יוצב "בתחומיה או באחד השטחים המוחזקים על ידיה". סקירתו זכתה לתמיכה מלאה מצד כל הסיעות מלבד הקומוניסטים, אולם בשנת 1966 התוודה בפני חוקר שבא לראיינו, כי טעה בהשמעת נאומו בכנסת, והסביר: "הניצחון היה מהיר מדי. הייתי יותר מדי שיכור ניצחון". למחרת התקבלו תגובות נרגזות על הנאום מהעולם, ובאותו ערב הצביעה עצרת האו"ם ברוב מוחלט שעל ישראל לסגת ללא תנאים. ב-8 בנובמבר קיבל בן-גוריון שדר חריף מאוד מהנשיא [[דווייט אייזנהאואר|אייזנהאואר]], בו דרש מישראל "לחזור מטריטוריה מצרית". אל המכתב צורף שדר בעל פה בשם [[מזכיר המדינה של ארצות הברית|מזכיר המדינה]] [[ג'ון פוסטר דאלס|דאלס]], שאיים כי אם תסרב ישראל לסגת יופסק לה כל סיוע כספי מארצות הברית, ממשלתי או פרטי, ויוטלו עליה סנקציות על ידי האו"ם. באותו יום הגיעו ידיעות רבות לגבי התערבות צבאית סובייטית. אלו הביאו לבהלה כללית בהנהגת המדינה וגם בן-גוריון חרד מפני התקפה רוסית. הוא החליט לסגת וכתב שני מכתבי תשובה לאיגרות מנהיגי ארצות הברית וברית המועצות. לבולגנין כתב: "מדיניות החוץ שלנו מוכתבת על ידי צרכינו החיוניים ועל ידי שאיפתנו לשלום, ושום גורם זר אינו קובע אותה ולא יקבע אותה". לאייזנהאואר, לעומת זאת, כתב כי הוא מוכן להיענות לדרישתו לסגת. ב-9 בנובמבר קרא את איגרותיו בשידור רדיו לאומה.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק ז, עמ' 1271–1272, 1275–1285.}}

ב-12 בנובמבר יצא בן-גוריון בטיסה לסיור בן יומיים בסיני. הוא נחת ב[[שארם א-שייח']] וביום השני סייר באזור [[עזה]]. הוא ניסה להאט את הנסיגה, במטרה לנסות לספח את מצרי טיראן ולהחליף את צה"ל בכוח בינלאומי במקום צבא מצרי. הוא בחר בטקטיקה של השהייה, בתקווה שככל שהזמן יעבור יפחת הפחד מהאיום הרוסי והעולם ינקוט בגישה מאוזנת יותר כלפי ישראל. בתקופה זו תוכל ישראל להסביר את עמדתה בארצות הברית ולרכוש את דעת הקהל. ההשהיה נועדה גם להפוך את הנסיגה לקלף [[מיקוח]] תמורת הישגים מדיניים. בן-גוריון קיווה גם שלאחר פינוי חלק מסיני יפחת הלחץ הבין-לאומי והעולם ישלים עם הישארות ישראל ב[[רצועת עזה]] ובמצרי טיראן. אולם הלחץ על ישראל לא פחת. ב-15 בנובמבר קיבל בן-גוריון איגרת-איום נוספת מבולגנין. עצרת האו"ם תבעה שישראל תיסוג, תוך איום בסנקציות כלכליות. הנסיגה מסיני התבצעה בשלבים, אך במקביל אישר בן-גוריון את הצעת דיין להקים [[היאחזות נח"ל|היאחזויות נח"ל]] ב[[נח"ל תרשיש|שארם א-שייח']] וב[[נח"ל רפיח|רפיח]]{{הערה|{{הארץ|מירון רפופורט|חשיפה: מפעל ההתנחלות נולד במוחו של משה דיין כבר ב-1956|1.1211253|10 ביולי 2010}}; בעוד אצל בר-זוהר (כרך ג, עמ' 1296): "הוא אישר את הצעתו של דיין להקים היאחזויות נח"ל בשארם א־שיך וב[[טיראן (אי)|טירן]] (אך פסל תוכניות שנראו לו "מפוקפקות" להתיישב בצפון סיני וברצועת עזה)".}} והחיל את החוק הישראלי על תושבי רצועת עזה. הוא סירב להתפנות מהמקומות הללו ללא תנאי ובינואר 1957 הורה ל[[לוי אשכול]] ולדיין להיערך לקראת סנקציות. ב-3 בפברואר קיבל מאייזנהאואר איגרת חריפה שכללה איום בסנקציות, אך סירב לדרישתו לסגת. המאבק המדיני של ישראל הפך לעימות אישי עם נשיא ארצות הברית.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק ח, עמ' 1289–1300, 1305.}} בסופו של דבר נאלצה ישראל [[נסיגת צה"ל מסיני ומעזה (1956–1957)|לסגת מהַמְּצָרִים ומרצועת עזה]]. הניצחון הצבאי הגדול הסתיים אומנם בתבוסה מדינית, אולם בעקבותיו הובטח חופש המעבר לספינות והגבולות שקטו במשך עשר שנים. "מבצע סיני" הביא לפריחה ב[[יחסי החוץ של ישראל]] ולגל של גאווה בקרב [[יהדות התפוצות|יהודי התפוצות]]. הוא חיזק את מעמדו של בן-גוריון ואת כוחה של מפלגתו.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק ח, עמ' 1312–1315.}}

====ענייני חוץ והכור בדימונה 1957–1961====
[[קובץ:Ben Gurion 1957.jpg|שמאל|ממוזער|250px|דוד בן-גוריון נואם בכנסת ([[בית פרומין]]), 1957]]
[[קובץ:Charles De Gaulle - David Ben Gurion 1960.jpg|שמאל|ממוזער|160px|בן-גוריון מבקר אצל [[נשיא צרפת]] [[שארל דה גול]], 1960.]]
[[קובץ:Kennedy&Gurion.jpg|ממוזער|שמאל|120px|בן-גוריון ונשיא ארצות הברית [[ג'ון קנדי]], 1961.]]
ב-18 בינואר 1957 נאם בן־גוריון בכנס בקיבוץ [[גבעת חיים]] ובדבריו השתמעה ביקורת חריפה נגד אופי עבודתו של [[משה שרת]] במשרד החוץ. שרת תבע את עלבונו בבירור בוועדה המדינית של מפא"י, אולם בן-גוריון סירב להתנצל. בעקבות זאת סיים שרת את חברותו עם בן-גוריון וסירב לכל ניסיונות הפיוס שלו.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק יד, עמ' 1457–1463.}}

ב-29 באוקטובר 1957 [[השלכת הרימון בכנסת|הושלך רימון בכנסת]]. ה[[רימון יד|רימון]] התפוצץ ובן־גוריון נפצע קל מ[[נתז|רסיס]]ים ב[[זרוע]]ו וב[[רגל]]ו. הוא [[אשפוז|אושפז]] בבית חולים ובמשך מספר ימים ישב ליד מיטתו מזכירו הצבאי ומקורבו [[נחמיה ארגוב]]. ב-2 בנובמבר [[התאבדות|התאבד]] ארגוב, לאחר שבדרכו לבית החולים בירושלים פגע ב[[רוכב אופניים]]. דבר התאבדותו הוסתר מבן-גוריון בעזרתם של מספר עיתונים שהדפיסו גיליון אחד של מהדורה מיוחדת, בה לא הוזכר דבר התאבדותו של ארגוב, וגיליונות אלה הם שנמסרו לבן-גוריון. ב-5 בנובמבר בישר לו משה דיין את הבשורה הקשה וכעבור שבועיים [[עמידת דום|עמד בן-גוריון דום]] לזכר ארגוב על דוכן הנואמים של הכנסת.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק יג, עמ' 1427–1430.}}

לדעת [[מיכאל בר-זוהר]] הייתה שנת [[1958]] שנה מוצלחת מאוד במדיניות החוץ של בן-גוריון.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק י, עמ' 1362.}}
בשנה זו החל לגבש "[[ברית הפריפריה|ברית פריפרית]]" פרו-מערבית עם [[אתיופיה]], [[איראן]] ו[[טורקיה]]. המשותף לגוש המדינות הללו היה התנגדות להתפשטות של נאצר ולהשפעה הסובייטית. בינואר 1958 החליף בן-גוריון מכתבים עם ה[[שאה]] הפרסי. ב-29 באוגוסט אותה שנה נפגש ב[[אנקרה]] עם [[ראש ממשלת טורקיה]] [[אדנאן מנדרס]] ושר החוץ [[פטין רישטי זורלו]] {{אנ|Fatin Rüştü Zorlu}}. בפגישה סוכם על העלאת הנציגויות הדיפלומטיות לדרגת שגרירויות.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק ט, עמ' 1321–1325, 1329–1331.}}
במהלך שנת 1958 טיפח בן-גוריון בהדרגה גם את הקשרים המדיניים עם [[גרמניה המערבית]], חרף ההתנגדות הציבורית.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק י, עמ' 1356.}}
בתקופה שלאחר מבצע סיני פרחה ידידות גדולה בין צרפת וישראל. התקיים שיתוף פעולה הדוק בין שתי המדינות ששיאו אספקת נשק רב לצה"ל, ובפרט ל[[חיל האוויר הישראלי|חיל האוויר]], והוקמה [[קריה למחקר גרעיני - נגב|הקריה למחקר גרעיני]] ב[[דימונה]]. בן-גוריון ראה בכור האטומי אמצעי להבטחת קיומה של ישראל והוא הוקם בניגוד לדעת רוב מנהיגי מפא"י ושריה הבכירים. ב-31 במאי 1958 נתמנה [[שארל דה גול]], כלפיו רכש בן-גוריון הערצה עמוקה, ל[[ראש ממשלת צרפת]].{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק י, עמ' 1344–1345, 1349.}}

ב-[[31 בדצמבר]] [[1957]] התפטר בן-גוריון על רקע הדלפות מישיבות הממשלה והפרות של ה[[משמעת קואליציונית|משמעת הקואליציונית]].{{הערה|{{דבר||בן־גוריון מגיש היום התפטרותו לנשיא|19571231|1}}; {{דבר||המשך|19571231|37}}}} [[הממשלה השמינית]], שכוננה שבעה ימים מאוחר יותר, התבססה על הרכב קואליציוני זהה. במחצית שנת 1958 יזם בן-גוריון את פריצתם של צעירי מפא"י (ובראשם דיין ופרס) לצמרת המפלגה, כדי להתחיל בה תהליך הדרגתי של חילופי דורות.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק יג, עמ' 1438.}} ב-[[5 ביולי]] [[1959]] התפטר בן-גוריון שוב,{{הערה|{{הארץ1||בן־גוריון יגיש התפטרותו לנשיא|19590705|3}}}} עקב הצבעתם של חברי סיעות מפ"ם ואחדות העבודה - פועלי ציון נגד [[מכירת תת-מקלעי עוזי לגרמניה המערבית]]. ממשלתו המשיכה לכהן כ[[ממשלת מעבר]] עד כינונה של [[הכנסת הרביעית]].

ב-3 בנובמבר 1959 נערכו [[הבחירות לכנסת הרביעית]]. למערכת הבחירות שקדמה להן נבחרה למפא"י [[תעמולת הבחירות לכנסת#סיסמאות בחירות|הסיסמה]] "הגידו כן לזקן". בן-גוריון התלהב מאוד מדרך ההסברה החדשה של [[חוג בית|חוגי בית]] והשתתף בעצמו באחדים מהם. הנושא העיקרי בנאומיו היה שינוי שיטת הבחירות.{{הערה|שם=בר-זוהר 1450}} בזמן מערכת הבחירות הרבה להשתמש כלפי בגין בכינוי "המוקיון".{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק יב, עמ' 1406.}} ערב הבחירות ביקר בין היתר בכפר [[באקה אל-גרבייה]] – ככל הנראה ביקורו היחיד בכפר ערבי בכל שנות שלטונו.{{הערה|שם=בר-זוהר 1411|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק יב, עמ' 1411.}}{{הערה|לעומת זאת, על פי אניטה שפירא, [[#דמותו של מנהיג|'''דמותו של מנהיג''']], עמ' 149: ככל הידוע, בן-גוריון מעולם לא ביקר בכפר ערבי בישראל לאחר מלחמת העצמאות.}} בבחירות זכתה מפא"י ב-47 מושבים – הניצחון הגדול ביותר בתולדותיה עד אז. ב-16 בדצמבר הציג בן-גוריון בכנסת את [[ממשלת ישראל התשיעית|ממשלתו החדשה]], בה היו חברים גם השרים החדשים משה דיין ואבא אבן.{{הערה|שם=בר-זוהר 1450|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק יג, עמ' 1450–1451, 1454.}}

במרץ 1960 ביקר בן-גוריון בארצות הברית, לראשונה זה תשע שנים, שם נועד עם מנהיגים יהודים, עם [[אלינור רוזוולט]] ו[[נלסון רוקפלר]], עם מספר סנאטורים ועם הנשיא אייזנהאואר. ב-14 במרץ נפגש לראשונה עם [[קנצלר גרמניה]] [[קונראד אדנאואר]] במלון [[וולדורף אסטוריה]] בניו יורק, בו שהו שניהם, בדירת השרד בה התגורר הקנצלר.{{הערה|שם=בר-זוהר 1367|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק יא, עמ' 1367–1372.}} השיחה נמשכה קרוב לשעתיים. אדנאואר דיבר גרמנית. בן-גוריון הבין אותו אך דיבר באנגלית ודבריו תורגמו לגרמנית.{{הערה|תום שגב, '''המיליון השביעי''', ה, 5, עמ' 302.}} בן-גוריון ביקש סיוע כלכלי: מלווה בסך חצי מיליארד דולר, שיינתן במשך עשר שנים ויוקדש לפיתוח התעשייה והחקלאות. הוא ביקש מאדנאואר "להשתתף בבניית הארץ אחרי שקודמיך גרמו לכך שאבדו לנו שישה מיליונים אחים". הוא הסביר את בקשתו בנימוק מוסרי: "שהנוער בגרמניה...ימצא סיפוק מוסרי כלשהו כשידע שעמו...עזר להתפתחותה ולעצמאותה של ישראל". אדנאואר הסכים מייד. הוא הסכים גם לבקשת בן-גוריון לספק חינם נשק לישראל. מניו יורק טס בן-גוריון ללונדון ונפגש עם ראש ממשלת בריטניה, [[הרולד מקמילן]].{{הערה|שם=בר-זוהר 1367}}

במהלך שנת 1959 חל שינוי לרעה ביחס לישראל מצד חלק ממערכות השלטון בצרפת, וב-14 במאי 1960 פרץ משבר בין המדינות, לאחר ששר החוץ הצרפתי הודיע כי ממשלת צרפת החליטה שלא לספק [[אורניום]] לכור האטומי בדימונה. בעקבות זאת ביקשה ישראל פגישה בין בן-גוריון לנשיא דה-גול. ב-23 במאי 1960 הכריז בן-גוריון מעל דוכן הכנסת על [[לכידת אדולף אייכמן]] והעמדתו למשפט בישראל. בעקבות גילוי עובדת מקום לכידתו, פרץ משבר דיפלומטי חריף עם [[ארגנטינה]], שדרשה את החזרתו, אולם בן-גוריון התעקש על [[משפט אייכמן|שפיטת אייכמן בישראל]]. ב-14 ביוני נערכה עבור בן-גוריון קבלת פנים מפוארת ב[[ארמון האליזה]] בפריז, שם נפגש עם דה-גול. בפגישה דיבר דה-גול צרפתית ובן-גוריון באנגלית, כמעט ללא עזרת המתורגמנים. דה-גול הבטיח כי צרפת לא תיתן להשמיד את ישראל. בן-גוריון הגיע למסקנה שפינוי [[אלג'יריה]] יחבל בידידות בין צרפת וישראל, ולכן הציג בפני דה-גול את תוכניתו לפתרון בעיית אלג'יריה באמצעות חלוקה והעברת מיליון [[צרפתים]] לאלג'יריה. אולם תוכניתו לא שכנעה איש מאנשי הממשל הצרפתי. בשל התארכות הפגישה הזמין דה-גול את בן-גוריון לפגישה נוספת. ב-17 ביוני נפגשו שוב ובן-גוריון הבטיח כי אין בכוונת ישראל לבנות נשק גרעיני בכור המוקם בדימונה. דה-גול הבטיח לו שצרפת תגן על ישראל ושישראל תקבל את "המטוסים הטובים ביותר" של צרפת. בעקבות הפגנת התמיכה של דה-גול בישראל, התיישרו הפקידות האזרחית והצבאית בצרפת בהתאם לקו של הנשיא. בין דה-גול ובן-גוריון נוצרה ידידות אישית.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק יא, עמ' 1372–1386.}}

באישורו של בן-גוריון, הגיעה ישראל להסכם פשרה עם צרפת, לפיו תמשיך ישראל בהקמת הכור האטומי ובן-גוריון יודיע פומבית על הקמתו. אולם הממשל האמריקאי גילה את הדבר לפני ההודעה הפומבית, ונושא "הפצצה האטומית הישראלית" פורסם בעיתונות האמריקאית ונודע ברחבי העולם. ב-21 בדצמבר 1960 מסר בן-גוריון הודעה בכנסת, כי בנגב מוקם כור מחקר אך הידיעות על פצצה אטומית אינן נכונות. ב-3 בינואר 1961 מסרה מחלקת המדינה האמריקאית לישראל חמש שאלות לגבי הכור, שיש להשיב עליהן עד חצות הלילה. בן-גוריון סירב לדרישה להשיב עד חצות. הוא זימן לשדה בוקר את השגריר האמריקאי [[אוגדן ריד]], השיב לו על השאלות והוסיף בתקיפות: "לא נהיה גרורים של אמריקה. עליכם לדבר אתנו כדבר שוה אל שוים, או לא תדברו אתנו". סירובה של ישראל לאפשר ביקור מיידי של אנשי מדע אמריקאים בכור הוביל לעימות חריף עם הממשל האמריקאי, והלחץ על ישראל אף גבר לאחר בחירת [[ג'ון קנדי]] לנשיא ארצות הברית. בסוף מאי יצא בן-גוריון לביקור רשמי ב[[קנדה]], בהזמנת ראש הממשלה [[ג'ון דיפנבייקר]]. בתום חמשת ימי ביקורו טס לניו יורק, שם נפגש עם הנשיא קנדי. לקראת הפגישה התירה ישראל ביקור של שני מומחים אמריקאים בכור, וקנדי סיפר לבן-גוריון כי הם השתכנעו שהכור נועד לצורכי שלום. בזמן שהותו בארצות הברית ביקר אותו במלונו הנשיא לשעבר [[הארי טרומן]]. בן-גוריון אמר לו: "בעיני העם היהודי אתה תחיה לנצח!". טרומן התרגש ופרץ בבכי. בלונדון התקבל בן-גוריון על ידי גיבורו, [[וינסטון צ'רצ'יל]], שאמר לו: "אתה מנהיג אמיץ של אומה גדולה!". לאחר כישלון [[מרד הגנרלים באלג'יריה]] שלח בן-גוריון ב-26 באפריל מברק ברכה לדה גול. ב-6 ביוני התקבל בלשכתו. בתום ארוחת הצהריים הרים דה גול כוס "לישראל, ידידתנו ובת־בריתנו" – הכרזה בעלת משמעות רבה בעיצומם של מלחמת אלג'יריה והמגעים החשאיים עם [[החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה]].{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק יא, עמ' 1388–1397.}}

====פרשת לבון 1960–1961====
לדעת הביוגרף מיכאל בר-זוהר, לאחר ארבע "שנות זוהר" מאז מבצע סיני החל בשנת 1960 תהליך ממושך ובלתי-רצוף של שקיעתו של בן־גוריון.{{הערה|שם=בר-זוהר 1410}}
ב-5 במאי 1960 ביקש בן־גוריון לשמוע ממזכיר [[ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל|ההסתדרות]] [[פנחס לבון]] מה יש בלבו בנוגע ל"מאורע מצרים" ("[[העסק הביש]]" – הפרשה שבמרכזה עמדה השאלה מי נתן את ההוראה להפעלת רשת [[ריגול]] וחבלה ישראלית שנלכדה במצרים בשנת 1954). לבון סיפר כי יש בידו עדות חשובה על [[זיוף (פעולה)|זיוף]] התעודות ב[[אמ"ן]]. בן-גוריון ביקש את החומר והבטיח "לעשות בירור". כך התפוצצה מחדש "פרשת לבון". בן-גוריון הורה לרמטכ"ל [[חיים לסקוב]] למנות ועדת חקירה וזו הוקמה ב-12 בספטמבר בראשות השופט העליון [[חיים כהן (משפטן)|חיים כהן]]. ב-26 בספטמבר דרש לבון מבן-גוריון לבטל את ועדת החקירה החדשה, לטהר אותו מאחריות לפעולה במצרים ולהטיל את האשמה על [[בנימין גיבלי]], אולם בן-גוריון סירב. למחרת החלה העיתונות לפרסם קטעים מהשיחה. רובם הגדול של מאמרי העיתונים צידדו בלבון וביקרו את בן-גוריון. בזמן ההמתנה לסיום עבודת ועדת החקירה, החליט בן-גוריון להיכנס לעובי הקורה ולקרוא פרוטוקולים מתקופת "העסק הביש", כדי שיוכל להתמודד עם התקפות העיתונים. ב-2 באוקטובר העלה את "הפרשה" בישיבת הממשלה ודיבר עליה ב[[ועדת החוץ והביטחון|וועדת החוץ והביטחון]]. הוא הציג את עמדתו החדשה, שמדובר ב"שני מאורעות נפרדים": האירוע במצרים והתפטרות לבון ממשרד הביטחון מפני שהצעותיו לשינוי מערכת הביטחון לא נתקבלו על ידי ראש הממשלה שרת. הוא גם פרסם הודעה לעיתונים, בה הדגיש: "כל העניין הזה אין לו שום נגיעה למפא"י. במידה שאני ��טפל בדבר זה – אני מטפל אך ורק כשר ביטחון". לבון החליט לפנות לוועדת החוץ והביטחון. ב-4 באוקטובר העיד בפניה ומתח ביקורת על בן-גוריון. כשנודע לבן-גוריון תוכן עדותו, הפך הקרע הסמוי ביניהם לריב מלא שנאה. לאחר שגילה שתוכן מכתב ששלח ללבון הודלף לעיתון, נוצר ביניהם עימות חריף ובמכתב ששלח אליו ב-10 באוקטובר שם בן-גוריון קץ ליחסיהם. באותו יום חזר לתל אביב מחופשתו וחקר את שרי המפלגות האחרות בממשלת שרת לגבי מעשיו של לבון כשר הביטחון. לבון העיד בארבע ישיבות של הוועדה, בהן גולל את גרסתו ל"עסק הביש" ודחה את ההצעה לחקירה משפטית. דיוני הוועדה היו אומנם סודיים, אולם דיווחים מדבריו פורסמו בעיתונים וחוללו רעידת אדמה פוליטית. דיווחים אלה היו מצונזרים וכללו שמות-צופן מוסכמים. הציבור הרחב לא יכול היה להבין על איזו פרשה מדובר, אולם הבין כי מדובר בשבר גדול בצמרת מפלגת השלטון. הנהגת מפא"י החליטה לעשות כל שביכולתה כדי להוציא את הטיפול בפרשה מידי הוועדה ולהשתיק את הפרשה. אולם בן-גוריון החליט לנטוש את עמדתו הנייטרלית ולצאת למאבק גלוי נגד לבון. מרגע שהפך לצד בפרשה, נראתה תביעתו העקרונית לערוך בירור משפטי בפרשה כניסיון להפריע למאבקו של לבון להשגת צדק.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק טו, עמ' 1471, 1475, 1477, 1480, 1482–1483, 1486–1493.}}

ועדת כהן הגישה לבן־גוריון את ממצאיה, לפיהם נעלמו מסמכים והייתה הדחה ל[[עדות שקר]]. בן־גוריון העביר את הממצאים ליועץ המשפטי לממשלה והשעה את גיבלי משירות בצה"ל. אולם הוא התנגד ל"טיהור" לבון ללא חקירה משפטית והתעמת בכך עם צמרת מפלגתו. ב-21 באוקטובר נפגש עם גיבלי, שטען בפניו כי אכן קיבל מלבון את ההוראה. בן-גוריון השיב כי עליו לדרוש ועדת חקירה משפטית, וב-23 באוקטובר הגיש את בקשתו של גיבלי לממשלה. מספר שרים, ובהם אשכול ומאיר, התנגדו לוועדת חקירה משפטית והצהירו כי הם מעדיפים חקירה על ידי הממשלה עצמה, אולם בן-גוריון התנגד בתוקף. כדי למצוא פשרה פנה לוי אשכול אל משה שרת, שהיה ראש הממשלה בזמן התפטרות לבון, וזה פרסם ב-25 באוקטובר הודעה שאמרה כי על פי ממצאי ועדת כהן נראה כי "האשמה שהוטלה על פנחס לבון, לגבי האחריות הישירה ל'פרשה', היא אשמת שוא". לבון מיהר לפרסם הודעה משלו, בה קבע כי דברי שרת מחסלים את הפרשה. מתוך מכתב סודי שכתב לשרת ב-28 באוקטובר, מתברר שבן-גוריון סבר כי אשמתו של גיבלי אינה מוכיחה שלבון לא נתן לו את ההוראה לפעולה במצרים או לפחות גרם לו "להניח שזהו רצונו של שר הביטחון".{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק טו, עמ' 1493–1498.}}

ב-30 באוקטובר החליטה הממשלה להקים [[ועדת שרים]] שתבדוק את החומר הנוגע לפרשה. בן-גוריון לא התנגד להצעה, לא השתתף בהצבעה ולאורך עבודת הוועדה לא התעניין בדיוניה. ב-20 בדצמבר הגישה "[[ועדת השבעה]]" בראשות [[שר המשפטים]] [[פנחס רוזן]] את מסקנותיה לממשלה. היא פסקה כי "לבון לא נתן את ההוראה" וכי "מעשה 'העסק הביש' לא בוצע בידיעתו". דו"ח המסקנות הסופיות של הוועדה, שהובא לממשלה ב-25 בדצמבר, קבע כי "יש לראות את בירור הפרשה כנגמר ומסוכם". הממשלה החליטה לאשר את המסקנות, אולם בן-גוריון ראה "משוא פנים" בהתנהלות הוועדה ו"היעדר אמת וצדק" במסקנותיה, ולא השתתף בהצבעה. הוא הודיע כי אינו יכול לקחת חלק באחריות המשותפת להחלטה ולכן אינו עוד "חבר בממשלה". לפני התפטרותו יצא לחופשה בת מספר שבועות. ב-10 בינואר הורה לפטר את גיבלי מצה"ל, על סמך מסקנות היועץ המשפטי לממשלה. ב-12 בינואר חתמו 150 אנשי רוח, שבמרכזם בכירי המרצים ב[[האוניברסיטה העברית|אוניברסיטה העברית]], על גילוי דעת נגד סירובו של בן-גוריון לקבל את מסקנות ועדת השבעה ונגד הדרישה להדיח את לבון "מתפקידיו הציבוריים". ב-31 בינואר 1961 הגיש בן-גוריון את התפטרותו לנשיא המדינה.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק טו, עמ' 1499–1500, 1503, 1505–1506, 1508, 1511–1513, 1515.}}

חילוקי הדעות בין צמרת מפא"י לבן-גוריון הובילו להחלטת מזכירות המפלגה להדיח את לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. ב-4 בפברואר כונס מרכז המפלגה כדי להצביע על ההחלטה. בן-גוריון לא הגיע לישיבה, שבה תקף אותו משה שרת בנאום נגד הדחת לבון: "לא הכבוד והצדק משמשים נר לרגלינו, כי־אם הפחד והחשבון [...] חבר אחד ויחיד בתוכנו, בא לידי מסקנה כי לבון אינו יכול להמשיך בתפקידו כמזכיר ההסתדרות, ואם לא יסולק, אז החבר ההוא יסיק מזה מסקנות [...] אצלנו לא ייתכנו תכתיבים". חברי המרכז הצביעו בעד ההדחה, שהביאה לקרע גלוי בין בן-גוריון לבין הצמרת הוותיקה. בן-גוריון ניהל בו-זמנית שני מאבקים, פוליטי נגד לבון ועקרוני בעד חקירה משפטית, אך עירב אותם זה בזה, והמאבק הפוליטי שמט את היסוד המוסרי של המאבק העקרוני. בציבור הרחב הצטייר בן-גוריון כצד בפרשה וכדורש ועדת חקירה, אף על פי שאת האשם כבר מצא. לדברי מיכאל בר-זוהר פגעה הדחת לבון קשות בתדמיתו המוסרית: היא "ערערה את אמינותו, הציגה אותו כנקמן וכדיקטטור הכופה רצונו". לדבריו, "הדחת לבון סימלה את ראשית הקץ של שלטונו".{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק טו, עמ' 1508–1509, 1514–1516.}}

====1961–1963====
[[קובץ:David Ben-Gurion dressed in Burmese national costume during his visit to Burma. D684-059.jpg|שמאל|ממוזער|250px|בן-גוריון בביקורו בבורמה, 1961.]]
מספר ימים לאחר הדחת לבון ניסה בן־גוריון להקים ממשלה חדשה, אולם [[מפ"ם]] ו[[אחדות העבודה]] סירבו להצטרף לממשלה בראשותו, והוא נכשל גם בהקמת קואליציה צרה עם הפרוגרסיבים והדתיים. "מפ"ם" ו"אחדות העבודה" הסכימו להצטרף לממשלה בראשות לוי אשכול, בה יכהן בן-גוריון כשר ביטחון, אולם הוא סירב לשבת בממשלה עם שתי המפלגות שפסלו אותו. הוא הציע למזכירות המפלגה שיצא מהממשלה והמליץ על אשכול להחליפו בראשותה. אלא שהצמרת הוותיקה של מפא"י סירבה לקבל את תכתיבי מפלגות המיעוט והחליטה ללכת לבחירות. ב-15 באוגוסט 1961 נערכו "[[הבחירות לכנסת החמישית|בחירות הפרשה]]",{{הערה|{{הארץ1||מיליון ורבע יבחרו היום בכנסת החמשית|19610815|2}}}}{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק יא, עמ' 1398.}} בהן הפסידה מפא"י חמישה מושבים בכנסת.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק טו, עמ' 1517–1518.}} בשל הביקורת הציבורית הקשה שהופנתה נגדו, העדיף בן-גוריון בספטמבר להתבודד בשדה בוקר ולוי אשכול לקח על עצמו את מלאכת הרכבת הממשלה. ב-2 בנובמבר הציג בן-גוריון את [[ממשלת ישראל העשירית|ממשלתו החדשה]], שכללה בסופו של דבר את "אחדות העבודה".{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק טז, עמ' 1519.}}

בדצמבר 1961 נסע בן־גוריון ל[[בורמה]] לביקור בן 17 יום. במשך יותר משבוע מזמן הביקור התבודד בן גוריון בוילה שהעמיד לרשותו ראש ממשלת בורמה [[או נו]], שם עשה [[מדיטציה]] ולמד על ה[[בודהיזם]] בפגישות עם אנשי דת ונזירים בודהיסטים בכירים.{{הערה|שם=בר-זוהר 1526}}{{הערה|{{דבר|נחום פונדק|ראש הממשלה יוצא היום לביקור בן 17 יום בבורמה|19611204|1}}}}{{הערה|{{על המשמר||ב. ג. מתייחד|19611213|19}}}}{{הערה|{{חרות||בן־גוריון התרשם ביותר מן הפולחן הבודהיסטי|19611221|20}}}}

בשנת 1962 קיבל מ[[הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל|הטכניון]] בחיפה [[דוקטור לשם כבוד|תואר כבוד]] של "[[דוקטור]] ל[[אדריכלות]]" (היחיד בקטגוריה זו) על בניית המדינה.

ביולי 1962 שיגרה מצרים ארבעה [[טיל קרקע-קרקע|טילי קרקע-קרקע]] בעלי טווח ארוך, ואילו עשרים אחרים הוצגו בקהיר במצעד של יום המהפכה. בעקבות זאת התחולל משבר [[המדענים הגרמנים במצרים]], שעורר [[חרדה]] רבה בקרב ראשי מערכת הביטחון, משום שהמומחים הישראלים חששו שמצרים תחמש את טיליה בראשי חץ לא-קונבנציונליים. ישראל פנתה בנושא לשר הביטחון של גרמניה, אולם בן-גוריון לא רצה לפגוע ביחסים איתה וסירב לפנות לאדנאואר. במקום זאת אישר ל[[איסר הראל]] לפעול באופן סמוי נגד המדענים. לאחר מעצרם של שני סוכני "[[המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים|מוסד]]" ישראלים בשווייץ, חשף הראל בפני עורכי העיתונים את נושא המדענים. בעקבות הסערה הציבורית שהתחוללה אישר בן-גוריון למסור הודעה מדינית, שקבעה כי "העם הגרמני לא יוכל לפטור עצמו מאחריות" לפעילות המדענים וכי "מחובתה של ממשלת גרמניה להפסיק לאלתר" את פעילותם זו של אזרחיה. רוב הנואמים בישיבת הכנסת ביקרו את מדיניותו של בן-גוריון כלפי גרמניה. ב-25 במרץ 1963 מסר ראש [[אמ"ן]] [[מאיר עמית]] לבן-גוריון הערכת מצב שונה מאוד מזו שמסר לו ראש המוסד לגבי סכנת המדענים, ונתברר כי הבהלה שאחזה בצמרת המדינה הייתה מוגזמת מאוד. בן-גוריון הודיע להראל כי בכוונתו להביא את הדברים לוועדת החוץ והביטחון. בעקבות זאת התפטר הראל מתפקידו ובן-גוריון מינה את עמית ל[[ראש המוסד]].{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק טז, עמ' 1529–1543.}}
[[קובץ:2 - EshkolBenGurion.jpg|שמאל|ממוזער|250px|דוד בן-גוריון ו[[לוי אשכול]], 1963.]]
בין דצמבר 1961 למאי 1963 יזם בן-גוריון שלושה ניסיונות להיפגש עם [[נשיא מצרים]] [[גמאל עבד אל נאצר|נאצר]], באמצעות ראש ממשלת בורמה [[או נו]], נשיא [[יוגוסלביה]] [[טיטו]], ועורך [[סאנדיי טיימס]] הלונדוני [[דניס המילטון|צ'ארלס ד. המילטון]] {{אנ|Denis Hamilton}}, אולם כל היוזמות נתקלו בסירוב.{{הערה|שם=בר-זוהר 1526|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק טז, עמ' 1526–1528.}}
בפברואר ומרץ 1963 חוללה מפלגת ה[[בעת']] הפיכות ב[[עיראק]] וב[[סוריה]] ובאפריל הקימו שתי המדינות עם מצרים את "הפדרציה הערבית". בן-גוריון נתקף חרדה עמוקה ושלח עשרות מכתבים לראשי מדינות בעולם, ובראשם קנדי ו[[ניקיטה חרושצ'וב|חרושצ'וב]], מהם ביקש לדרוש בעצרת הכללית הקרובה ממדינות ערב, "שיכבדו עקרונות האו"ם" ויתחייבו "לכבד שלמותה הטריטוריאלית, עצמאותה וריבונותה של כל אומה במזרח התיכון". אלא ש"הפדרציה הערבית" נתגלתה כריקה מתוכן. כל בקשותיו של בן-גוריון נדחו והמתקפה הדיפלומטית שלו נחלה כישלון.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק טז, עמ' 1550–1553.}}

בעקבות הבחירות ב-1961, גבר חששו של בן-גוריון מפני עליית "חירות" לשלטון, והדבר הניע אותו לחדש את יוזמתו לאיחוד מפא"י עם "אחדות העבודה". במכתב שכתב למשה שרת ב-21 במרץ 1963, הזהיר מפני "השתלטות בגין, תלמיד היטלר מובהק לגבי משטר ממלכתי", שינהיג "[[דיקטטורה]]". שלטונו "יביא אחריו חורבן המדינה" ו"יהפוך את ישראל למפלצת". ב-15 במאי 1963 הסביר במכתב ל[[חיים גורי]] כי "בגין הוא טיפוס היטלריסטי מובהק, גזעני, מוכן להשמיד את כל הערבים למען שלמות הארץ...ואני רואה בו סכנה חמורה למצב הפנימי והחיצוני של ישראל". הוא התנבא שאם יתפוס בגין את השלטון הוא "ישלוט כמו שהיטלר שלט בגרמניה...בהרפתקאות מדיניות יחריב את המדינה... אין לי ספק שבגין שונא להיטלר – אבל אין שנאה זו מוכיחה שהוא שונה ממנו".{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק טז, עמ' 1538, 1546–1547; עמ' 1651, 1653, הערות 86, 130, 134.}}

באפריל 1963 נפטר הנשיא [[יצחק בן-צבי]]. למחרת מותו הציע בן-גוריון את נשיאות המדינה ל[[זלמן שזר]], שנבחר לנשיא השלישי של מדינת ישראל.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק טז, עמ' 1548–1550.}}
במאי 1963 שלח נשיא ארצות הברית [[ג'ון קנדי]] איגרת חריפה לבן-גוריון, בה תבע בתוקף לאפשר ביקורים נוספים של מומחים אמריקאים בכור האטומי בנגב. בן-גוריון השיב שישראל לא תסכים ליותר מביקור אחד בשנה.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק טז, עמ' 1522.}}

ב־16 ביוני 1963 הודיע בן-גוריון על התפטרותו מראשות הממשלה. הוא הסביר כי הוא מתפטר "מתוך צרכים אישיים",{{הערה|{{דבר||ד. בן-גוריון הגיש התפטרותו מראשות הממשלה ומהכנסת|19630617|1}}}}{{הערה|{{ynet|רועי מנדל|"אני מבקש רק חופשה". מסמכי בן גוריון נחשפים|4392033|13 ביוני 2013}}}} אולם סירב לפרט את הסיבות. עם זאת, נראה כי התפטרותו באה כשהיה במתח נפשי רב.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק טז, עמ' 1555–1558.}}
בן־גוריון שימש בתפקיד ראש ממשלת ישראל בשתי תקופות, שמנו 13 שנים ו־127 ימים בסך הכול.

===באופוזיציה 1963–1970===
====1963–1965====
[[קובץ:Flickr - Government Press Office (GPO) - MR. DAVID BEN GURION RECEIVING THE CHIEF OF STAFF YITZHAK RABIN WHO CAME TO CONGRATULATE HIM ON HIS 80TH BIRTHDAY.jpg|ממוזער|שמאל|140px|בן-גוריון מקבל את פני ה[[רמטכ"ל]] [[יצחק רבין]], שבא לברכו לרגל יום הולדתו ה־80, ב[[שדה בוקר]], [[1966]]]]
[[קובץ:דוד בן גוריון נואם בועידת רפ'"י 1965, צלם משה פרידן לע"מ.jpg|שמאל|ממוזער|140px|בן-גוריון נואם בוועידת רפ'"י, 1965]]
בן־גוריון המליץ על [[לוי אשכול]] כיורשו בראשות הממשלה, אך במהלך השנה הראשונה לכהונתו של אשכול חלה החרפה משמעותית ביחסים ביניהם, בשל שני נושאים עיקריים: התעוררותה מחדש של פרשת לבון ביוזמת בן־גוריון ויוזמת הצמרת הוותיקה של [[מפא"י]] לכונן "מערך" בינה ובין [[אחדות העבודה - פועלי ציון|אחדות העבודה – פועלי ציון]], שמשמעותה בלימת מחנה "הצעירים" בני טיפוחיו של בן־גוריון. מלבד זאת, ניסה אשכול לבסס את מעמדו כראש המפלגה והמדינה באמצעות מספר יוזמות שנגדו את הקו הישן של בן־גוריון.{{הערה|שם=בר-זוהר 1560|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק יז, עמ' 1560–1561.}} לתיאור מדיניותו זו של אשכול טבע העיתונאי [[אורי אבנרי]] במגזין "[[העולם הזה]]" את הביטוי "דה־בנגוריוניזציה".{{הערה|[[#שילון|שילון]], עמ' 50.}}
לאורך כל תקופת כהונתו כראש הממשלה, התעקש בן־גוריון שלא למלא את בקשת [[זאב ז'בוטינסקי]] בצוואתו, שממשלה יהודית תעלה את עצמותיו לארץ ישראל.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך א, פרק יג, עמ' 302: ב-3 באוקטובר 1956 הסביר את סירובו במכתב אל יוסף ב. שכטמן בכך ש"הארץ זקוקה ליהודים חיים ולא לעצמות מתים".}} מתוך רצון לשנות את הקו של בן־גוריון לקו פייסני יותר, החליטה ממשלת אשכול במרץ 1964 [[קבורת זאב ז'בוטינסקי בישראל|להעלות את עצמות ז'בוטינסקי לישראל]]. בן־גוריון חשש כי העלאת העצמות תעניק ל"חירות" לגיטימציה בציבור הרחב ובאפריל תקף את ההחלטה באמצעות סדרת מאמרים חריפים ב"דבר", בהם תקף את ז'בוטינסקי.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק יז, עמ' 1564.}}

עוד בסוף 1962 פנה בן־גוריון לעיתונאי [[חגי אשד]], בבקשה שיחקור את נושא "הפרשה". אשד חקר את כל החומר הנוגע ל"עסק הביש" ב־1954 וגם את התנהלותה של "ועדת השבעה" ב־1960. יום לאחר התפטרותו ב־1963, קיבל בן־גוריון את חיבורו של אשד, שהגיע למסקנה כי לבון אכן נתן את ההוראה לפעולה במצרים.{{הערה|שם=בר-זוהר 1560}} ב־14 במרץ 1964 דרש בן־גוריון מאשכול "בירור משפטי" להתנהלות "ועדת השבעה" ונענה בשלילה. ב־2 במאי שלח אשכול מכתב לשלושה מראשי קבוצת "[[מן היסוד]]" (שתמכה בלבון), בו כתב כי אין הוא רואה עוד משמעות להחלטה על הדחת לבון. בן־גוריון תקף את ביטול ההדחה בנאומים ובעיתונות, תוך שימוש בביטויים חריפים שעוררו כלפיו ביקורת ציבורית קשה. וכך, בזמן שאשכול זכה לאהדה ציבורית, נראה עיסוקו של בן־גוריון ב"פרשה" בעיני הציבור כנקמנות. באוגוסט תקף בן־גוריון גם את החלטת מפא"י לוותר על סעיף שינוי שיטת הבחירות במצעה, בהתאם לדרישת אחדות העבודה.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק יז, עמ' 1563, 1566, 1569–1571.}}

ב־22 באוקטובר 1964 הגיש בן־גוריון לשר המשפטים [[דב יוסף]] את תביעתו לפתוח בחקירה מחודשת של "הפרשה", בצירוף תזכיר על מעורבותו האישית, המחקר של חגי אשד וחוות דעת משפטית על התנהלות "ועדת השבעה". יוסף המליץ בפני הממשלה על חקירה מחודשת, ואף הציע כי החקירה תעסוק ב"עסק הביש" ב־1954 ולא בוועדה של 1960. בן־גוריון הודיע כי הוא מסכים להמלצה, אולם אשכול סירב להקים ועדת חקירה משפטית וב־13 בדצמבר הגיעו הדברים לכדי עימות גלוי ביניהם בישיבת מרכז מפא"י. אלא שלמחרת הודיע אשכול לממשלה על התפטרותו וכך העמיד את מפלגתו בפני ברירה. ב־16 וב־17 בדצמבר החליטו מזכירות ומרכז מפא"י לקרוא לאשכול להרכיב ממשלה חדשה ודחו את ההצעה לחקור את פרשת 1954. אשכול הרכיב מחדש את אותה ממשלה והמלצת דב יוסף לא הועלתה בה. בפברואר [[1965]] נערכה בוועידת מפא"י ב[[היכל התרבות (תל אביב)|היכל התרבות]] בתל אביב ההתמודדות האחרונה בין בן־גוריון לבין אשכול. ב־17 בפברואר אמר בן־גוריון בנאומו: "אמת וצדק נעשו בפי רבים מילים בטלניות וסיסמאות מלוגלגות. לא האמת קודמת לכל – אלא הכיסא קודם לכל. לא הצדק קובע – אלא הפחד מהתפטרות הממשלה... אם הלילה אעמוד בפני ברירה... אני בוחר בגילוי האמת". הוא דחה את הטיעון כי העם אינו רוצה בחידוש הפרשה: "אינני יודע מה רוצה ומה לא רוצה העם. אני יודע רק – כך נדמה לי – מה רצוי לעם... לעם רצוי שבארצנו ישלטו האמת והצדק". מייד אחרי בן־גוריון נאם [[משה שרת]], אשר היה על ערש דווי והגיע על [[כיסא גלגלים]]. הוא טען כי "המשבר הזה הוא פרי עמדה, קו, דרישה, מגמה של איש אחד ויחיד". נאומה של [[גולדה מאיר]] היה אחד הקשים שנישאו אי פעם כלפי בן־גוריון. בן־גוריון ויתר על דברי התשובה שלו ועזב את הישיבה. ביומה האחרון של הוועידה נשא אשכול נאום שבו קבע כי הממשלה החליטה לא לעסוק ב"פרשה". הוא התגונן בפני התקפותיו של בן־גוריון על הקמת "[[המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל|המערך החדש]]", ולקראת סיום דבריו פנה אליו בקריאה נרגשת: "תן לי אשראִי!". בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעת בן־גוריון לבירור "הפרשה" בוועדת חקירה משפטית.{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק יז, עמ' 1571–1580.}}

בן־גוריון לא ויתר. ב־13 במאי 1965 אמר לעיתון "דבר" כי אשכול "אינו רשאי לעמוד על־יד הגה המדינה", באותו יום אמר ל"[[מעריב]]" כי במפא"י שורר משטר "הפחד והרמיה", וב־18 במאי אמר לעיתון "[[הבוקר]]" כי יהיה מוכן להרכיב ממשלה בעצמו.{{הערה|{{הבקר|[[יוסף עברון]]|ב. ג. מביע נכונות להרכיב ממשלה|19650518|1}}}} אלא שב־3 ביוני [[בחירות מקדימות|בחר]] מרכז מפא"י את מועמד המפלגה לראשות הממשלה (ללא השתתפות בן־גוריון), ואשכול זכה ברוב גדול של 63.5% לעומת 36.5% לבן־גוריון.{{הערה|שם=בר-זוהר 1581|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק יז, עמ' 1581–1586.}}

====הקמת רפ"י (1965)====
ב־29 ביוני אסף בן־גוריון את תומכיו והודיע על הקמת רשימה עצמאית. הוא העריך כי היא עתידה לקבל בין 20 ל־25 מנדטים, בעיקר על חשבון [[המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל|המערך]], ותכנן לאחר הבחירות להציע לחברי מפא"י להתאחד שוב. הוא קרא לרשימה "[[רשימת פועלי ישראל]]" (רפ"י). הוא טען כי חבריה נשארים חברי מפא"י, אולם מזכירות מפא"י פסקה כי ראשי הרשימה הוציאו עצמם מהמפלגה.{{הערה|שם=בר-זוהר 1581}} יחד עם כמה מתומכיו, גורש בן־גוריון מן המפלגה שבראשהּ עמד עשרות שנים, על ידי בית דין מפלגתי שבראשו עמד [[יעקב שמשון שפירא]],{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 186}}{{הערה|בשנה האחרונה לחייו, נעזר בן-גוריון בשפירא לעריכת צוואתו מחדש.{{הערה|שם=הדעיכה}}}} שגם כינה את בן־גוריון "פחדן" ואת רפ"י "קבוצה [[נאו-פאשיזם|נאו־פאשיסטית]] שבראשה עומד מנהיג".{{הערה|שם=בר-זוהר 1581}} ב־2 בנובמבר עזב בן־גוריון את מפא"י והקים את מפלגתו החדשה.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 186|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 186.}} מצע רפ"י היה ממלכתי וקרא לשינוי במשטר ובחברה הישראלית, אולם המפלגה לא זכתה ל[[אמון הציבור]], שלא הסכים לקבל את אנשיה, שהיו עד אותה עת סמל הממסד, כ"מהפכנים" שעתידים לחולל שינוי במדינה. תדמיתו של בן־גוריון נותרה של מנהיג נוטר הקם על יורשו. ב[[הבחירות לכנסת השישית|בחירות לכנסת השישית]] ב־1965 זכתה רפ"י בעשרה מושבים בלבד ונותרה באופוזיציה.{{הערה|שם=בר-זוהר 1581}}

====תקופת ההמתנה ומלחמת ששת הימים 1967====
[[קובץ:D63-087 CHAIM HERZOG AND DAVID BEN GURION.jpg|שמאל|ממוזער|250px|בן־גוריון בכותל המערבי, 1967]]
ב-15 במאי 1967 חצו יחידות של הצבא המצרי את [[תעלת סואץ]] ונכנסו לתוך שטח סיני. נאצר דרש מהכוח הבין-לאומי של משקיפי האו"ם לצאת מהאזור וב־19 במאי החליטה ישראל על גיוס מילואים חלקי. בן־גוריון סבר שיש לעשות הכל כדי למנוע מלחמה חדשה והאשים את אשכול במצב. ב־22 במאי, ב[[תקופת ההמתנה]] המתוחה, הגיע הרמטכ"ל [[יצחק רבין]], על פי בקשתו, לפגישה עם בן־גוריון בביתו בתל אביב, כדי לשמוע את הערכתו על המצב ולקבל את עצתו. אולם רבין לא קיבל ממנו עידוד והגדיר את השיחה "זעזוע גדול". בן־גוריון טען בפניו כי "אסור בשום פנים ואופן שתפרוץ מלחמה" וכי רבין "סיכן את עם ישראל". דעתו זו נגדה לחלוטין את תדמיתו בציבור באותה עת. עם החמרת המשבר גברה הביקורת הציבורית על אשכול, שאינו מעז לצאת למלחמה, ורבו הקולות שדרשו להחזיר את בן־גוריון להנהגת המדינה.{{הערה|שם=בר-זוהר 1587|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק יח, עמ' 1587–1594.}}

ב־24 במאי הציע מנחם בגין לאשכול להעמיד את בן־גוריון בראש [[ממשלת ליכוד לאומי]], אולם אשכול סירב. הערכתו של בן־גוריון הוצגה על ידי [[שמעון פרס]] בפני אישים מרכזיים בצמרת במדינה, להם סיפר שבן־גוריון סבור כי יש להמתין, להתחמש ולצאת למלחמה במועד נוח יותר. ל[[משה דיין]] הסביר בן־גוריון כי "אם נצא עכשיו בהתקפה, כל העולם יהיה נגדנו ולא נוכל לקבל סיוע". דיין חלק על הערכתו וטען כי המתנה תעניק את היתרון הצבאי למצרים. בן־גוריון השיב: "השיקול המדיני עדיף ואם נצא עתה להתקפה, יהיה זה אסון". ב־27 במאי הגיעו לביתו ראשי [[גח"ל]] ושמעו ממנו את הערכותיו. בגין וחבריו התאכזבו מעמדתו ונסוגו מהצעתם להחזרתו לממשלה. התנועה להחזרתו גוועה והתחלפה בלחץ ציבורי על אשכול למנות את דיין לשר הביטחון. ב־1 ביוני נכנע אשכול לדרישה ורפ"י הצטרפה ל[[ממשלת ישראל השלוש עשרה|ממשלת ליכוד לאומי]]. ב־5 ביוני פרצה [[מלחמת ששת הימים]], שהסתיימה בניצחון ישראלי גדול. לדברי מיכאל בר־זוהר, מינוי דיין וההחלטה לצאת למלחמה "הביאו לשקיעתו הסופית של בן־גוריון כמדינאי" – תהליך שארך "כימי מלחמתה של ישראל".{{הערה|שם=בר-זוהר 1587}}

====1967–1970====
[[קובץ:Flickr - Government Press Office (GPO) - Daily walk in Kibbutz Sde Boker.jpg|שמאל|ממוזער|250px|בן־גוריון בצעדתו היומית ב[[שדה בוקר]] (לימינו [[שמעון פרס]]), 1 במרץ 1969]]
לאחר שישב שלושה חודשים בתל אביב, שב בן־גוריון לשדה בוקר.{{הערה|שם=מדינה בכל מחיר 640|[[#מדינה בכל מחיר|שגב]], עמ' 640.}} לאחר המלחמה הרפה מפרשת לבון וחדל לתבוע חקירה משפטית, אולם המשיך לבקר בחריפות את אשכול. בינואר [[1968]] נפטרה אשתו, פולה.{{הערה|שם=בר-זוהר 1599|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק יח, עמ' 1599–1602.}} באותה שנה התאחדה רפ"י עם מפא"י ואחדות העבודה למפלגה משותפת – [[מפלגת העבודה הישראלית|מפלגת העבודה]], אולם בן־גוריון התנגד לאיחוד, סירב להצטרף למפלגה ונותר למעשה כ[[סיעת יחיד]] בכנסת. לקראת יום העצמאות באותה שנה סירב לקבל את [[פרס ישראל]] שהוצע לו על "תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה", ונימק: "לא מגיע לי פרס בעד מילוי חובתי לארצי".{{הערה|שם=הדעיכה|{{הארץ|אורי משגב|בן-גוריון, הדעיכה|1.1678821|4 באפריל 2012}}}}

בשנת [[1969]] ניסה בן־גוריון לרתום את [[מנחם בגין]] למאבקו באשכול וכתב לו: "מבחינה ��ישית לא הייתה לי אף פעם טינה אישית נגדך וכל מה שהכרתי אותך יותר בשנים האחרונות – הוקרתי אותך יותר".{{הערה|שם=מדינה בכל מחיר 641|[[#מדינה בכל מחיר|שגב]], עמ' 641, הערה שנייה.}} בפברואר אותה שנה נפטר אשכול ובן־גוריון סירב להשתתף ב[[הלוויית לוי אשכול|לוייתו]].{{הערה|שם=בר-זוהר 1599}}
לקראת [[הבחירות לכנסת השביעית]] באוקטובר 1969 הסכים בן־גוריון להצעות להקים מפלגה חדשה, ובקיץ אותה שנה נוסדה [[הרשימה הממלכתית]] בראשותו, שמצעה התמקד בשינוי שיטת הממשל, בגישה ביטחונית אקטיביסטית וביוזמה כלכלית חופשית.{{הערה|[[#שילון|שילון]], עמ' 97–98.}} הרשימה זכתה בארבעה מושבים ואחד מנציגיה בכנסת היה [[איסר הראל]].{{הערה|שם=הדעיכה}} בן־גוריון נעדר מרוב ישיבות הכנסת,{{הערה|[[#שילון|שילון]], עמ' 100.}} וב־27 במאי [[1970]] סיים את כהונתו בה.{{הערה|[https://main.knesset.gov.il/mk/Pages/MKPositions.aspx?MKID=684 דוד בן-גוריון: תפקידים בכנסת], באתר הכנסת.}} באותה שנה הודיע במכתב לאחד מצעירי המפלגה, כי אינו שייך יותר לרשימה הממלכתית, וכי פרש מפעילות פוליטית.{{הערה|שם=הדעיכה}}

=== שנותיו האחרונות 1970–1973 ===
[[קובץ:S.Tal Ben Gurion.jpg|ממוזער|שמאל|250px|בן גוריון, 1971]]
את שארית חייו הקדיש בן־גוריון לכתיבה, בעיקר של [[ספר זיכרונות|זיכרונותיו]], אותם החל לכתוב לאחר פרישתו מראשות הממשלה ב-1963, אולם בשל התעקשותו לעבור בעצמו על החומר הארכיוני העצום שהצטבר, לא הצליח להשלים את כתיבתה של [[אוטוביוגרפיה]].{{הערה|על תהליך כתיבת זיכרונותיו, ראו: [[#שילון|שילון]], עמ' 119, 121–122, 142–146, 150–151, 181–182, 223.}}

בנובמבר 1970 נענה להצעתה של ראש הממשלה גולדה מאיר וייצג את ממשלת ישראל, יחד עם הנשיא זלמן שזר, בטקס האשכבה הציבורי שנערך בפריז ל[[שארל דה גול]].{{הערה|[[#שילון|שילון]], עמ' 159–160; יוסי גולדשטיין, '''בן־גוריון, ביוגרפיה''', ספר שני, עמ' 1318–1319.}}
בפברואר 1971 ערך את נסיעתו האחרונה מחוץ לישראל, ונאם בקונגרס היהודי העולמי שהתכנס ב[[בריסל]], למען עליית [[יהודי ברית המועצות]] לישראל.{{הערה|[[#שילון|שילון]], עמ' 170–172.}} בשלהי יוני אותה שנה חדל לכתוב ביומנו.{{הערה|[[#שילון|שילון]], עמ' 200.}}
ביום הולדתו ה-85 ביקרה אצלו בשדה בוקר הממשלה ובראשה גולדה מאיר. הכנסת חוקקה חוק מיוחד, כדי שיוכל לנאום בפניה, וב-25 באוקטובר{{הערה|{{דבר||נאום ב"ג בכנסת יפתח כנס החורף|19711025|7}}}}{{הערה|[[דברי הכנסת]], [http://fs.knesset.gov.il/7/Plenum/7_ptm_253208.pdf 25 באוקטובר 1971], עמ' 3–6.}} נאם בה על עתיד עם ישראל בארצו והתקבל בקימה ובתשואות מצד כל סיעות הבית.{{הערה|שם=בר-זוהר 1599}}

בימיו האחרונים דאגו שומרי הראש של בן־גוריון לכבס את בגדיו ולגהצם. הם גם הכינו לו את ארוחותיו. גם בעת שעבד על זיכרונותיו המשיך לטייל מדי יום ופעם בכמה חודשים נפגש עם [[שלמה צמח]] בירושלים. בדצמבר [[1971]] כתב צמח כי גופו של בן-גוריון נראה כבד תנועה וכי פניו חיוורים.{{הערה|שם=מדינה בכל מחיר 656|[[#מדינה בכל מחיר|שגב]], עמ' 656–660.}}

כמה ממבקריו של בן-גוריון ראו כי הוא שוכח דברים ומתבלבל, וכי הוא לא מזהה את חלקם. בפברואר [[1973]] היה אמור להשתתף בפתיחת כביש חדש בנגב, אך רופאו האישי אסר עליו להגיע לטקס ברגע האחרון. בן-גוריון הושגח מבחינה רפואית תמיד אך ברוב הזמן הרגיש טוב ולא היה חולה כלל, בשלב מסוים החלה ידו הימנית לכאוב, מה שגרם לו לחדול לכתוב. הוא קרא עיתונים אך כמעט לא התעניין כלל בידיעות שקרו אז. מאוחר יותר שם לב [[יהודה ארז]] לכך שהעיתונים שנהג לקרוא היו לרוב בני שלושה ימים.{{הערה|שם=מדינה בכל מחיר 656}}

בתחילת שנת 1973 נאלץ בן-גוריון לעבור לגור בתל אביב, כדי להיות קרוב לרופאו ולבית החולים תל השומר.{{הערה|[[#שילון|שילון]], עמ' 228.}} בזמן [[מלחמת יום הכיפורים]] באותה שנה, היה בודד בביתו. נכדו אלון נפצע במלחמה. בעת יום הולדתו ה-87 חתם על מכתב [[ניחום אבלים]] לאחד מעוזריו, שבנו נהרג במלחמה. בן-גוריון ציין במכתב כי מלחמה זאת הייתה האכזרית והחמורה ביותר.{{הערה|שם=מדינה בכל מחיר 656}}

בשלהי נובמבר לקה ב[[שבץ מוחי]] וסבל מ[[שטף דם]] במוח.{{הערה|שם=מדינה בכל מחיר 656}} שטף הדם גרם לו לשיתוק חלקי, ובזמן שהיה בהכרה מלאה לא יכול היה לדבר.{{הערה|שם=בר-זוהר 1599}} משה דיין, שהיה אחד מהאנשים האחרונים שראו אותו בימיו, אמר כי הכרתו של בן-גוריון הייתה מעורפלת וכי כושר דיבורו קטן, אם כי לא נראה מוטרד.{{הערה|שם=מדינה בכל מחיר 656}} במשך כשבועיים נאבק על חייו בבית החולים,{{הערה|שם=בר-זוהר 1599}} ונפטר ב-[[1 בדצמבר]] 1973 ([[ו' בכסלו]] [[ה'תשל"ד|תשל"ד]]),{{הערה|שם=בר-זוהר 1604}} בשעה 11:06 לפני הצהריים,{{הערה|{{דבר||ישראל אבלה על מות דוד בן־גוריון|19731202|1}}}} בגיל 87. ארונו הוצב ברחבת הכנסת, שם עברו על פניו כ-250 אלף איש, כעשירית מתושבי ישראל באותה עת. רק כמאה איש בלבד הורשו ללוותו למקום מנוחתו בשדה-בוקר.{{הערה|יוסי גולדשטיין, '''בן־גוריון, ביוגרפיה''', ספר שני, עמ' 1325.}} בן-גוריון ביקש כי לא יינשאו [[הספד]]ים על קברו ולא יירו [[מטח כבוד|מטחי כבוד]] בטקס ה[[לוויה]],{{הערה|שם=בר-זוהר 1604|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, קול הדממה, עמ' 1604.}} ורק תפילות נשמעו בה.{{הערה|שם=מדינה בכל מחיר 656}} קבריהם של דוד ו[[פולה בן-גוריון]] נמצאים ב[[גן לאומי קבר בן גוריון]] סמוך ל[[מדרשת בן-גוריון]], מול [[נחל צין]].

== משפחתו ==
[[קובץ:Ben Gurion Family 1929.jpg|שמאל|ממוזער|250px|משפחת בן-גוריון בביתם בתל אביב ב-1929; מימין לשמאל: עמוס, אביגדור (אביו של דוד), גאולה, פולה, [[רננה לשם|רננה]] ודוד]]
בשנת [[1917]], במהלך שהותו ב[[ניו יורק]], נישא בן-גוריון ל[[פולה בן-גוריון|פולה מונבז]], [[אח (מקצוע)|אחות]] במקצועה ופעילה במפלגה הציונית [[פועלי ציון]]. פולה לקחה חלק פעיל בפעילותו הציבורית של בן-גוריון והתלוותה אליו בסיורים ובשליחויות.

לזוג בן-גוריון נולדו שלושה ילדים: [[גאולה בן אליעזר|גאולה]] (1918–1998; נישאה לעמנואל בן אליעזר), מורה,{{הערה|[[#שילון|שילון]], עמ' 187.}} [[עמוס בן-גוריון|עמוס]], שהיה [[דרגות משטרת ישראל#דרגות קצונה|ניצב]] ב[[משטרת ישראל]] ו[[סגן המפקח הכללי של משטרת ישראל|סגן המפכ"ל]], ו[[רננה לשם|רננה]] (לשם, לאחר נישואיה), [[פרופסור]] ל[[מיקרוביולוגיה]].
אחד מנכדיו, בנה של גאולה, הוא חוקר התקשורת [[יריב בן אליעזר]].

== דעותיו ==
=== תפיסה פוליטית וכלכלית===
משנתו הפוליטית והכלכלית של בן גוריון שילבה בין לאומיות יהודית, וערכי [[פוליטיקה שמאלנית|שמאל פוליטי]] ושמאל כלכלי. בן גוריון ראה בציונות וב[[סוציאליזם]] שני צדיו של אותה המטבע.{{הערה|"אנו ציונים במאה אחוזים ואנו סוציאליסטים במאה אחוזים, ולא נוכל לגרוע אף אחוז אחד מציונותנו או מסוציאליותנו, כאשר לא נוכל לגרוע אף אחוז אחד מהווייתנו ומהטבע הסובב אותנו והממלא אותנו". דוד בן גוריון, "[https://benyehuda.org/read/2339 הפועל בציונות]", באתר [[פרויקט בן-יהודה]]}} לפי [[שלמה אבינרי]] עומדים יסודותיה התאורטיים של הגותו על שני עקרונות: ראשית, היותה של הציונות מהפכה ומרד במסורת היהודית; ושנית, מימושה החברתי בתנועת הפועלים ובמפעל ההתיישבותי בארץ.{{הערה|[[שלמה אבינרי]], "בן־גוריון:החזון והעוצמה", '''הרעיון הציוני לגוניו''', ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1980, עמ' 228}} כך לדוגמה במאמרו המוקדם "הפועל בציונות", התייחס בן גוריון למהפכנות של הציונות כניגוד למסורת היהודית הגלותית, ותיאור הצורך להגשימה במפעל ההתיישבותי ובעבודה עברית: {{ציטוטון|עצם התפיסה הציונית על חיי העם היהודי ועל ההיסטוריה העברית היא מהפכנית ביסודה – זוהי מרידה במסורת של מאות בשנים, מסורת של חיי גלות למעשה וגעגועים ערירים נטולי רצון לגאולה.}}{{הערה|דוד בן גוריון, "[https://benyehuda.org/read/2339 הפועל בציונות]", באתר [[פרויקט בן-יהודה]]}}

עם זאת היה בן גוריון רחוק מעמדה סוציאליסטית-[[מרקסיזם|מרקסיסטית]] קלאסית במובנה האוניברסלי וממפלגות [[השמאל הקיצוני]]. הוא לא פעל בשם [[מלחמת מעמדות]] כלל עולמית לשחרור [[מעמד הפועלים]] מ[[דיכוי]], אלא בראש ובראשונה לשחרור ו[[אמנציפציה]] של העם היהודי בארץ ישראל.{{הערה|[[שלמה אבינרי]], "בן־גוריון:החזון והעוצמה", '''הרעיון הציוני לגוניו''', ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1980, עמ' 232}} אולם הוא גם ראה בעצם הגשמת חזון העבודה הסוציאליסטי ביטוי לעצמאות ושיוויון התקפים עבור כל אדם באשר הוא, כפי שביטא זאת בנאומו בויעדת מפא"י ב-1950: {{ציטוטון|המונחים ציונות וסוציאליזם אינם אלא ביטויים וגילויים שונים של מפעל וחזון אחד ואחיד: מפעל היצירה של האדם העובד היהודי. וחזונו לצור חיי העם וחיי האנושות בדמותו כצלמו, באשר רק דמות וצלם של חברת־עובדים, בני־חורין ושווי־זכויות, מבטיחים חיי עצמאות וחירוּת ושוויוֹן לעם היודי ולכל עמי תבל.}}{{הערה|[https://benyehuda.org/read/35993/read נאום בפתיחת ועידת מפא"י], ג' באלול תש"י – 16 באוגוסט 1950, באתר [[פרויקט בן-יהודה]]}}

ביומנו הציג את משנתו המדינית ל[[ארתור קסטלר]] בפגישה שהתקיימה ב-13 בספטמבר 1948, שם טען כי ה[[דמוקרטיה מערבית|דמוקרטיה המערבית]] היא [[תנאי הכרחי]] למדינה החדשה אך אינה [[תנאי מספיק]], שכן הוא שואף לכך שהיא תהיה סוציאליסטית ברוח המוסר הפרוטו-סוציאליסטי שהציגו [[נביאי ישראל]], אשר מטרימה את ערכי השוויון והחירות של האידיאל ה[[קיבוץ|קיבוצי]].
{{ציטוט|תוכן=
בערב בא אצלי [ארתור] קסטלר – הוא כותב ספר על מלחמת ישראל ויסוד המדינה. קובל על יחס התעלמות משירותי אצ"ל לשבר, ורוצה לדעת עמדתנו האמתית בין מזרח למערב. זוהי לדעתו השאלה הקובעת הכל. באמריקה יש סימפטיה אלינו אבל חוששים מנטייתנו לרוסיה. האנו נאמנים לדמוקרטיה המערבית?{{ש}}
אמרתי לו: יש בחינה פוליטית (בחינה של תועלת). אנו רוצים בידידות כל הממשלות, בלי קשר למשטרן הפנימי. הסכים לכך. ואשר לדמוקרטיה מערבית – אני בעד דמוקרטיה יהודית. "המערבית" לא מספיקה. היות יהודי אין זו רק עובדה ביולוגית אלא גם – ביודעים ושלא ביודעים – מוסרית, אֶתית. יש לנו תוכן יהודי מיוחד – שצריך להיות נחלת העולם. ערך החיים ו[[חירות האדם]] עמוקים אצלנו, לפי תורת הנביאים, מאשר בדמוקרטיה המערבית. שלטון כפיה בלי [[בחירה חופשית|חופש בחירה]] ובלי [[חירות המצפון]], המחשבה ו[[חופש הדיבור|הדיבור]] – אינו מתיישב עם [[סוציאליזם]], אבל אין אנו מוכרחים מפני כך להזדהות עם "מערב". הייתי רוצה שעתידנו יהיה בנוי על אתיקה נבואית (האדם נוצר ב[[צלם אלוהים|צלם אלוקים]], "[[ואהבת לרעך כמוך]]" – אלה מוליכים לחיי [[שיוויון]] וחירות כמו ב[[קיבוץ]]), על מדע עליון ועל שכלול טכני עליון.{{הערה|דוד בן גוריון, '''יומן המלחמה: מלחמת העצמאות, תש"ח-תש"ט''', עורכים: גרשון ריבלין ואלחנן אורן) מהדורה שלישית, תל-אביב: החברה להפצת משנתו של דוד בן-גוריון ; משרד הבטחון-ההוצאה לאור, 1984, עמ' 685}}
}}

===יחסו לדת היהודית===
[[קובץ:Flickr - Government Press Office (GPO) - First born child in Eilat.jpg|שמאל|ממוזער|200px|בן-גוריון משמש כ[[סנדק (יהדות)|סנדק]] ב[[ברית מילה]], 1952.]]
[[קובץ:PikiWiki Israel 46706 David Ben Gurion.jpg|שמאל|ממוזער|170px|בן-גוריון בתפילת הודיה ביום העצמאות בבית הכנסת ישורון בירושלים, תחילת שנות ה-50.]]
יחסו של בן-גוריון ל[[יהדות אורתודוקסית|יהדות האורתודוקסית]] היה עוין ושלילי. הוא דחה את קיומם של [[אלוהות פרסונלית]] ושל מושג ה[[התגל��ת]].{{הערה|שם=לוונסון}} הוא לא היה [[אתאיזם|אתאיסט]] מוצהר משום שמעולם לא שלל את [[קיומו של אלוהים]].{{הערה|[[#מדינה בכל מחיר|שגב]], פרק 25: יהודי אחר, עמ' 649.}} בריאיון ב-1968 נשאל אם הוא מאמין באלוהים, וענה: "השאלה היא מיהו אלוהים... אני לא מאמין שאלוהים דיבר עם [[משה]]. משה שמע קול אדם בלבו וכך ידע שהוא צריך לעשות את זה."{{הערה|שם=הישראלים 241, ראיון|תום שגב, '''1949 : הישראלים הראשונים''', עמ' 241; עמ' 336, הערה 50: ראיון שהעניק ל[[תום שגב]], יוסף אבנר ו[[אברהם קושניר]] בערב יום העצמאות ה-20 (1968).}} ברוב חייו החזיק בתפיסה שפינוזאיסטית, המזהה את האלוהות עם הטבע.{{הערה|[[#שילון|שילון]], עמ' 26.}} בשנותיו האחרונות אמר שמושג האלוהות שלו הוא ה[[פנתאיזם]] של [[שפינוזה]], ואף שוחח עם [[איינשטיין]] על הנושא. [[אניטה שפירא]] העריכה כי בן-גוריון היה [[אגנוסטיקן]].{{הערה|אניטה שפירא, "על השתיקה", בתוך '''כיוונים חדשים''' גיליון 28 (יוני 2013), עמ' 23}} עם זאת לא היה בהכרח [[נטורליזם (פילוסופיה)|נטורליסט]] לגמרי. באותו ריאיון הצהיר: "אינני מאמין שיש רק כוחות פיזיים בעולם... שמוח זה רק פרוצס (=תהליך) טבעי... יש משהו מעל זה".{{הערה|שם=הישראלים 241, ראיון}} לדברי מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון "בערוב ימיו נכבש בכל לבו לאמונה ב[[קיומו של אלוהים]]".{{הערה|שם=בר-זוהר 1599}}

ב-1936 טען בן-גוריון בפני [[ועדת פיל]]: "זכותנו ביחס לארץ-ישראל נובעת לא מהמנדט והצהרת-בלפור. היא קודמת לאלה... ה[[תנ"ך]] הוא המנדט שלנו". מאוחר יותר הקים את [[החוג לתנ"ך בבית ראש הממשלה]]. הוא ראה את מדינת ישראל כממשיכת [[ממלכת יהודה]] והסמיך את [[מלחמת העצמאות]] ו[[הקמת המדינה]] למלחמות ישראל בסוף [[תקופת בית שני]] (עד תום [[מרד בר כוכבא]]). בעיניו הייתה המשמעות של תולדות עם ישראל רק בתקופת ישיבתו בארצו ועצמאותו המדינית, תוך המעטת חשיבותם של כל מה שביניהן. בן-גוריון עשה שימוש רב בתנ"ך, כולל שימוש פוליטי ואקטואלי שעורר את זעם החוגים החרדים. הוא נהג להתפלמס איתם תוך המעטת ערכה של הספרות הבתר-מקראית.
כפי שרווח בחוגי הציונות דחה בן-גוריון את סמכות [[התורה שבעל פה]] ובייחוד את [[התלמוד הבבלי]], בהם ראה תוצרים של תרבות גלותית מנוונת.{{הערה|Barry Scott Wimpfheimer, The Talmud: A Biography, [[הוצאת אוניברסיטת פרינסטון]], 2018. עמ' 204-205.}} ב-1968 אמר בריאיון: "אינני מחשיב את התלמוד, אינני יכול להעמיד את התלמוד בשורה אחת עם התנ"ך".{{הערה|שם=הישראלים 241, ראיון}} המקור הבלעדי בעיניו היה התנ"ך, אותו פירש עצמאית, ושאותו שאף להפוך לבסיס לזהות הלאומית הישראלית, בייחוד אחרי הפסקת השליטה הבריטית והקמת המדינה. התנ"ך עבורו, כמו מרבית ההוגים הציונים, היה יצירה היסטורית-תרבותית אנושית ששיקפה את ה[[הגניוס היהודי|גניוס]] הלאומי של העם, ולא תיעוד של התגלות אלוהית. בד בבד עם שלילתו את מקורם האלוהי של הכתובים, גם התעקש על כך שבעיקרם הם מדויקים היסטורית ודחה את התפיסה שלהם כ[[פולקלור]], שכל חשיבותו בהיותו מסורת ושאלת אמינותו שולית (כפי שגרס למשל [[אחד העם]]). הוא אהד מאוד את [[יחזקאל קויפמן]], שדגל בגישה שמרנית ל[[ביקורת המקרא]] ושאף להוכיח את קדמותו ואחדותו היחסית של הטקסט המקראי. [[בנימין בית-הלחמי]] ייחס לבן-גוריון ולאופן חשיבתו השפעה מכרעת על האופן שבו התקבל התנ"ך בחברה החילונית בישראל, כטקסט המעוקר ממשמעות אמונית אך גם חסין ברובו בפני מסקנות הביקורת הרדיקלית, כשהכרונולוגיה המקראית ואירועיה עצמם מקובלים כאמת היסטורית למעט פרשיות המתארות התערבות אלוהית.{{הערה|שם=לוונסון|Alan T. Levenson, '''The Making of the Modern Jewish Bible: How Scholars in Germany, Israel, and America Transformed an Ancient Text''', Rowman & Littlefield Publishers, 2011. עמ' 47, 115-125.}} עם זאת, בנובמבר [[1958]], בנוסף למקור מהתנ"ך, מצא לנכון לציין על גבי ה[[צוללת]] "[[אח"י רהב (צ-73)|רהב]]" את מקור שמה גם מהמשנה ב[[מסכת בבא בתרא]].{{הערה|{{דבר|יואל מרקוס|בן-גוריון והתלמוד|19581112|124}}}}

מאז ש[[עלה לארץ ישראל]] ועד קום המדינה ביקר בן-גוריון רק פעמיים בבית כנסת: הפעם הראשונה הייתה בעלייה לתורה של נכדו, על פי דרישתם של הוריו, מרי ועמוס. על פי עדותו הייתה הפעם השנייה ערב הקמת המדינה.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 129}} עם זאת, סמוך לפתיחת המושב הראשון של [[האספה המכוננת]], הלך לבקשת הרב [[מאיר בר-אילן]] ל[[בית הכנסת ישורון]] בירושלים לשמוע תפילת הודיה, וציין ביומנו: "זו לי הפעם הראשונה בארץ ישראל שאני נוכח בבית כנסת בשעת תפילה".{{הערה|תום שגב, '''1949: הישראלים הראשונים''', עמ' 241 (יומן בן גוריון, 4.2.49).}} ביום העצמאות הראשון בשנת תש"ט ביקר ב[[בית הכנסת הגדול בתל אביב]].

בן-גוריון קיבל ספרי תנ"ך נדירים ומיוחדים, שנשמרו בביתו לצד ספרי תנ"ך אישיים, ואלה הוצגו באוקטובר [[2022]] לקהל הרחב ב[[בית בן-גוריון]] ב[[תל אביב-יפו|תל אביב]].{{הערה|{{ynet|קורין אלבז-אלוש|"זו נשמת העם היהודי": הצצה נדירה לספרי התנ"ך של בן-גוריון|judaism/article/s1emjyoxi|15 באוקטובר 2022}}}}

=== שאלות פוליטיות של דת ומדינה ===
בשאלות הפוליטיות של [[דת ומדינה]] היה יחסו של בן-גוריון זהיר ומחושב. ביוני 1947 ניצב בראש החותמים על [[מכתב הסטטוס קוו]] שנשלח לראשי [[אגודת ישראל]], בו נקבעו יחסי דת ומדינה במדינה העתידית. המכתב הבטיח להפוך את [[יום השבת]] ליום המנוחה הרשמי של המדינה לכשתוקם, והבטיח את ה[[אוטונומיה]] של זרמי החינוך הדתיים. מטרת המכתב הייתה ליצור הבנה עם אגודת ישראל כדי שזו תסייע להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל בעדותה בפני [[ועדת אונסקו"פ]]. המכתב עיצב למעשה את אופייה של מדינת ישראל בנושאי דת ומדינה למשך עשרות שנים.
ביוני 1954 הזהיר בן-גוריון את ראש הממשלה שרת: "אין לנו להפריד הדת והמדינה". הוא נימק זאת בכך ש"קיימת שותפות גורל בין מדינת ישראל ובין העם היהודי", וכפי הנראה סבר ש[[הפרדת הדת מהמדינה]] תיצור קרע בין העם היהודי למדינת ישראל.{{הערה|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 158.}}
פרופ' [[ישעיהו ליבוביץ]], שהיה ממבקריו החריפים של בן-גוריון,{{הערה|{{הארץ|אלוף בן|האם בן גוריון הקדים את שלמה זנד?|1.2047144|16 ביוני 2013}}}} כתב על שיחה פרטית שהייתה להם בתחילת שנות ה-50 בנושא הפרדת הדת מהמדינה בה אמר לו בן־גוריון: "אתה דורש את הפרדת הדת והמדינה כדי שהדת תשוב להיות גורם עצמאי אשר השלטון המדיני יצטרך להתמודד עמו. אני שולל הפרדה זו – אני רוצה שהמדינה תחזיק את הדת בידה".{{הערה|1=ישעיהו ליבוביץ, "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל", עמ' 173 בהערה שם; וראו גם את [http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=G1mluix9cQU עדותו של ליבוביץ בסרטון וידאו]}}

בראשית [[מלחמת העצמאות]] נעתר לבקשת ראשי היהדות החרדית ל[[דחיית שירות]]ם הצבאי של בחורי הישיבה במסגרת הסדר "[[תורתו אומנותו]]". באותה שעה הצהיר שמספרם כ-400, אולם עם השנים גדל מאוד מספר תלמידי הישיבה שנהנו מהשחרור ומספרם הגיע לכמה אלפים מדי שנה. ב-1958 נודע על כוונתו של בן־גוריון לשנות את המעמד הקיים של מתן הדחייה (אשר בפועל הפכה לפטור) לתלמידי הישיבות החרדיות. כוונתו הייתה לגייס את כולם מלבד מי שמקדיש את כל חייו ל[[לימוד תורה]], שגם הוא ילך לאימונים בסיסיים של שלושה חודשים. ההצעה עוררה חשש בקרב חלק ממנהיגי הציבור החרדי והדתי, ו[[הרב הרצוג]] שלח מכתב לבן-גוריון בו הביע את דאגתו וביקש "שחרור מכל חובת גיוס כל דהו, כל עוד הם יושבים באהלה של תורה". על כך השיב לו בן-גוריון: "כשפטרתי לפני עשר שנים בחורי הישיבה משרות בצבא היה מספרם מועט וגם, כפי שנאמר לי אז, הייתה זו הארץ היחידה, שבה נשארו לומדי [[תורה לשמה]], אם כי עלי לציין בשמחה כי בחורי הישיבה לקחו חלק במלחמה על הגנת ירושלם כשאר צעירי ירושלם. המצב מאז השתנה. בחורי הישיבות רבו".

ב-20 באוקטובר 1952 [[משל העגלה המלאה והעגלה הריקה|נערכה פגישה]] בין בן-גוריון ו[[אברהם ישעיהו קרליץ|החזון איש]] בביתו של הרב ב[[בני ברק]] ביוזמתו של ראש הממשלה. במהלך הפגישה שאל אותו בן-גוריון: "איך יהודים דתיים ולא-דתיים יחיו יחד בארץ הזאת, בלי שנתפוצץ מבפנים?". החזון איש המשיל את היהודים הדתיים לגמל טעון משא (עול המצוות), העומד מול גמל שאין עליו מטען - הם היהודים החילוניים, ש"צריכים לפנות את הדרך". לדברי [[יצחק נבון]] אמר לו בן-גוריון: "ומצוות יישוב הארץ אינה מצווה? וזה לא משא? ומצוות ההגנה על החיים אינה מצווה? ומה שעושים הבחורים שאתם כל כך מתנגדים להם, והם יושבים על הגבולות ושומרים עליכם, האין זו מצווה?".{{הערה|{{nrg|דוד מלמד|איזו עגלה מלאה יותר: החילונית או החרדית?|502/494|26 באוגוסט 2013|11|2}}}}

בן-גוריון התנגד עקרונית ל[[נישואי תערובת ביהדות]]. הוא סבר כי הן "תופעה לא טובה", אך עם זאת "יש יוצאים מהכלל". הוא סבר כי החיים בישראל מבטיחים שילדים מ[[נישואים]] כאלה יחיו כיהודים, בזמן שילדים כאלה החיים מחוץ לישראל יתרחקו מהיהדות.{{הערה|שם=מדינה בכל מחיר 645|[[#מדינה בכל מחיר|שגב]], פרק 25: יהודי אחר, עמ' 645.}} בשנות ה-50 תמך בהגירתם לישראל של בני-זוג וצאצאים לא-יהודים ממשפחות מעורבות, בעיקר ממדינות [[מזרח אירופה]]. הוא שלל הליך [[גיור]] כלשהו עבורם אף למול הפצרות השרים הדתיים בממשלתו, וטען בתוקף שההזדהות הלאומית והמגורים במדינה הם שהופכים אדם ליהודי. בן-גוריון סבר כי יש לרשום ככזה כל המצהיר זאת בתום לב ואל לה למדינה להתערב בענייני דת; הוא הצדיק רבנים שסירבו לגייר חלק מהעולים שפנו אליהם, באמרו שהללו אינם מתעתדים לקיים אורח חיים דתי.{{הערה|1={{יוטיוב|bAm0GVlRvZA|ד"ר נתנאל פישר|זמן=795|שם="מדיניות הגיור של מדינת ישראל"}}}} עד 1958 אכן נוהלו הדברים ברוחו, אם כי באופן לא רשמי, והרשויות רשמו כל מהגר שהצהיר על כך כיהודי. ניסיון הממשלה למסד זאת כמדיניות גלויה הוביל לפרישת ה[[מפד"ל]] מהקואליציה ביולי, וכדי לפתור את המשבר החריף שנודע בשם "[[מיהו יהודי]]?", פנה בן-גוריון למי שהגדיר כ"חכמי ישראל" בעת ההיא:{{הערה|שם=אילני, מיהו יהודי|אורלי אילני, [http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=16664 שאלת "מיהו יהודי" בחוק השבות], [[המרכז לטכנולוגיה חינוכית]].}} 51 רבנים, פילוסופים, סופרים ואנשי אקדמיה.{{הערה|שם=מדינה בכל מחיר 645}} מתוך 45 שהשיבו תמכו 37 בהגדרה האורתודוקסית המקובלת. בינואר 1960 נקבע שיירשם כיהודי "מי שנולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת, או מי שנתגייר כהלכה."{{הערה|שם=אילני, מיהו יהודי}}
במאי 1961 נערך בישראל [[מפקד אוכלוסין]] וראשון המתפקדים היה ראש הממשלה בן גוריון. בסעיף הדת ענה לפוקד: "יהודי. לא דת. יהודי. אני אומר, לא לא-דת, אבל יהודי".{{הערה|{{Citation|last=Ariel V|title=היהדות של דוד בן גוריון|date=2010-05-07|url=https://www.youtube.com/watch?v=AlcYch2O0BA|accessdate=2017-05-12}}}}

לדברי הביוגרף מיכאל בר-זוהר, "היה בן-גוריון בראש־ובראשונה מנהיג יהודי", מושרש "בתולדות היהדות ובתרבותה" ו"אוהב [[אהבה]] עזה את מורשתו התרבותית וההיסטורית". לדבריו "הוא רחש כבוד עצום לדת היהודית ולמי שהיה מעורה בה".{{הערה|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק יב, עמ' 1423.}}

===יחסו לשטחי יהודה ושומרון, רצועת עזה, רמת הגולן וסיני===
בספטמבר 1954 כתב בן-גוריון לצעיר שהציע לו לכבוש את [[יהודה ושומרון]]: "לא שטח חסר לנו בשלב זה אלא יהודים. וכיבוש שטח נוסף - לא יוסיף יהודים אלא ערבים".{{הערה|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 165.}} בישיבת הממשלה ב-28 באוקטובר 1956, ערב [[מבצע קדש]], התייחס לכיבוש הצפוי של [[רצועת עזה]]: "אילו הייתי מאמין בנס, הייתי רוצה שתיבלע בים".{{הערה|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 169.}}

ביום שחרור [[הר הבית]] ו[[הכותל המערבי]] ב[[מלחמת ששת הימים]] ב-1967, אמר בן-גוריון כי זהו היום השני הגדול בחייו, שני רק ליום עלייתו לארץ ישראל.{{הערה|שם=יום גדול לעם היהודי כולו}} במהלך המלחמה החל לגבש את תפיסתו לגבי עתיד השטחים שנכבשו. מייד עם שחרור [[ירושלים העתיקה]] הפציר בראש העירייה [[טדי קולק]] ובשר הפנים [[חיים משה שפירא]] ליישב אותה במהירות ביהודים. ב-8 ביוני כתב ביומנו: "מירושלים אסור לזוז, יש למהר ולהקים בתוכה ישוב יהודי גדול, כמו כן ב[[חברון]]. [[הגדה המערבית]] אין להחזיר ל[[חוסיין, מלך ירדן|חוסיין]], אבל [[סיפוח יהודה ושומרון למדינת ישראל|סיפוחה לישראל]] פירושו תוספת מיליון ערבים למדינה. זוהי סכנה חמורה. יש גם בעיה של הפליטים ב[[רצועת עזה]]".{{הערה|שם=בר-זוהר 1597|[[#BZ|בר-זוהר]], כרך ג, פרק יח, עמ' 1597–1598.}}
בתום המלחמה תמך בן-גוריון בנסיגה "[[שטחים תמורת שלום|תמורת שלום אמת]]" מכל השטחים פרט לירושלים ולרצועת עזה.{{הערה|{{דבר||בן גוריון: "הייתי מחזיר כל השטחים פרט לירושלים ועזה"|19670622|14}}}} בעקבות סיור שערך באוגוסט 1967 ב[[רמת הגולן]] צירף אותה אל השטחים שלדעתו אסור להחזיר גם תמורת [[הסכם שלום]].{{הערה|שם=מדינה בכל מחיר 640}} ב-1968 תרם לישיבת מתנחלי חברון, כחלק מתמיכתו בהתיישבות יהודית בעיר.{{הערה|{{דבר||בן גוריון תרם לישיבת חברון|19681122|26}}.}} בינואר 1970 כתב על הצורך הדחוף בהתיישבות יהודית נרחבת בחברון: "נעשה משגה עצום ונורא אם לא ניישב את חברון, שכנתה וקודמתה של ירושלים, ביישוב יהודי גדול והולך בזמן הקצר ביותר. זה יביא גם ברכה לשכנים הערבים".{{הערה|דוד בן-גוריון, "אחותה של ירושלים", בתוך: [[עודד אבישר]] (עורך), '''ספר חברון''', כתר, תש"ל-1970, עמ' 15-14}}{{הערה|{{NFC|אליקים העצני|על קבר בן-גוריון|003-D-19345-00|10 בדצמבר 2006}}}}

בן-גוריון תמך ב[[יוזמת רוג'רס]] להסדר מדיני ולנסיגה מהשטחים, וב-1970 הפציר בראש הממשלה גולדה מאיר לקבלה.{{הערה|שם=הדעיכה}} בתשובה למכתב שנשלח אליו כתב באותה שנה: "אם אנו עומדים לפני ברירה - ואנו עומדים בפני ברירה זו - שלמות הארץ או שלום, בעיניי שלום קודם, כי בשטח שהיה בידינו לפני מלחמת ששת הימים יש מקום לכל עם ישראל... יודע אני שלא רק חברון ו[[בית לחם]] אלא כל הארץ קדושה לנו, וכאשר יבוא משיח ישובו כל היהודים לארץ, אבל לפני בוא משיח - שלום עם שכנינו קודם לתפיסת כל הארץ".{{הערה|מכתב לשמואל סקורניק, שדה בוקר, 27 באוקטובר 1970, ארכיון בן-גוריון, [[המכון למורשת בן-גוריון]]}} נכדו של בן-גוריון, [[יריב בן אליעזר]], סיפר שסבו הסביר לו: "בחיים צריך סינתזה בין הרצוי, האפשרי וההכרחי. הייתי רוצה עד ה[[פרת]] וה[[חידקל]], אבל זה לא אפשרי. תמורת שלום אמת נוכל להחזיר את הכל מלבד ירושלים".{{הערה|שם=הדעיכה}}

ב-1972 סבר כי תמורת שלום, על ישראל לסגת מכל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, פרט לירושלים ולרמת הגולן.{{הערה|{{מעריב|דוד בן-גוריון|בן גוריון - על תנאיו לנסיגה|19710511|103}}{{ש}}{{מעריב||"יש להחזיר כל השטחים מלבד ירושלים והגולן"|19710516|19}}}} באוגוסט הוסיף לירושלים גם את סביבותיה, כולל חברון,{{הערה|שם=בר-זוהר 1597}} והוסיף סייג נוסף, בנוגע להתנחלויות בסיני: "כיום השתנה המצב, המנהיגים הערבים אינם מסכימים לכרות עמנו שלום, וההתנחלות בסיני משנה פני המדבר. אילו הייתה היום הסמכות בידי, לא הייתי פוקד על פירוק היישובים ועל החזרת שטחם למצרים".{{הערה|[[יוסף עברון]], [https://mizkar.wordpress.com/2014/12/11/shtachim/ לא הייתי מורה היום על התיישבויות והחזרת שטחיהן לערבים], "בתעש", אוגוסט 1972}} הוא טען כי "יש להבחין בין החזרת מדבר שומם לבין שטחים מיושבים".{{הערה|שם=בר-זוהר 1597}} באותו חודש גם אמר: "יש לדאוג ליישוב יהודי גדול וגדל בחברון שתהא מסוגלת במשך הזמן להיות חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל".{{הערה|{{דבר|חגי אשד|ב"ג בעד יישוב יהודי גדול בחברון כחלק ממדינת ישראל|19720822|16}}}}

בן-גוריון החזיק בעמדתו הבסיסית, כי תמורת שלום יש להחזיר את רוב השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, עד יום מותו.{{הערה|שם=בר-זוהר 1597}}

===יחסו לשלטון החוק ולמערכת המשפטית===
[[קובץ:David Ben-Gurion 1968.jpg|ממוזער|שמאל|180px|בן-גוריון, 1968.]]
לימודי המשפטים בטורקיה ניכרו לאורך השנים במחשבתו ובתפיסת עולמו. הוא האמין במרכזיות [[שלטון החוק]] כתנאי לקיום חברה צודקת ומתפקדת. את [[מגילת העצמאות]] ראה כ[[מסמך]] בעל תוקף משפטי, עירב בכתיבתה [[משפטן|משפטנים]] מומחים ועיצב את נוסחה הסופי בתבנית זו. אחרי הקמת המדינה התנגד לחקיקת [[חוקה]] כתובה, בעיקר משום שגרס ששיטת המשפט הבריטית מתאימה יותר לאומה, למדינה ולמערכת משפט בהתהוות ובהתעצבות. כמו כן נימק בן-גוריון את התנגדותו בכך ש"חוקה חדשה תכבול את ידי המחוקק", וחשש מהגבלת סמכות החקיקה של הכנסת.{{הערה|כיוון=ימין|[[אבי שילון]], '''בגין, 1992-1913''', [[הוצאת עם עובד]], 2007, עמ' 157.}} בסופו של דבר תמך בהצעת חבר הכנסת [[יזהר הררי]], שלפיה החוקה תיכתב פרקים פרקים, בדמות [[חוק יסוד|חוקי יסוד]], שיצטברו ברבות הימים לכדי חוקה כתובה.

כאמור, העדיף את שיטת המשפט הבריטית משום שהסתייג מהמודל האמריקאי של הפיקוח המשפטי על השלטון.
לבריטניה אין חוקה כתובה, שלדעתו מגבילה את המשטר הפרלמנטרי, ואילו זכותו של [[בית המשפט העליון בארצות הברית]] לבטל חוק שנחקק על ידי [[הקונגרס של ארצות הברית|הקונגרס]] או [[נשיא ארצות הברית|הנשיא]], נראתה בעיניו כפוגעת בדמוקרטיה, משום שהיא מעמידה אותו מעל למוסדות הנבחרים.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 155|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 155.}} לטעמו הייתה שיטת "[[איזונים ובלמים|האיזונים והבלמים]]" האמריקאית מושתתת לעיתים קרובות על ערכים קיצוניים, המאיימים על יכולתן של מערכות שלטוניות ופוליטיות לתפקד כהלכה. הוא לא חשב שמערכת המשפט יכולה או צריכה להחליף את המערכת הפוליטית בעיצוב החברה, אך תמך בעיקרון עצמאות מערכת המשפט. הוא ראה בשופטים רשות שלטונית נפרדת שאינה חלק ממנגנון השלטון, ויש להעניק להם תנאי שכר טובים כדי לשמור על עצמאותם. כך גם גרס בנוגע לעצמאות המוחלטת של [[היועץ המשפטי לממשלה]] כתובע כללי.{{הערה|{{הארץ|[[יחיעם ויץ]]|אזרח מספר אחת {{!}} "התפיסה האזרחית של דוד בן גוריון"|1.1280956|16 בספטמבר 2009}}}} מאבקו לחקירת [[פרשת לבון]] באמצעות ועדת חקירה משפטית נכשל מבחינה פוליטית ומעשית, אבל היה, בסופו של דבר, הבסיס לחקיקת [[חוק ועדות חקירה]].

בן-גוריון חשב שזכות הקולקטיב להגן על עצמו גוברת על זכויות הפרט ולכן גם התנגד לתביעתו של [[גוסטב שוקן]] את הזכות לחופש מ[[צנזורה]] על העיתונות, משום שחשב שלמדינה מותר להגן על האינטרסים שלה על ידי שמירת סודותיה.{{הערה|שם=דמותו של מנהיג 155}}

בזמן כהונתו כראש הממשלה התנגד בן-גוריון ל[[עונש מוות]] בישראל, אולם במאי 1970, לאחר סדרת פיגועי טרור, הגיע למסקנה כי אין למדינה כלים ראויים להרתעת המחבלים, אלא בהטלת עונש כזה. ניסיונו לשכנע בכך את המערכת הפוליטית והמשפטית היה המערכה הציבורית האחרונה בחייו. בריאיון לעיתון "דבר" אמר: "ישראל חייבת להיות מוגנת מפני טרוריזם. אנו עושים שגיאה. יש לתלות את המחבלים ולא לכלוא אותם בבית הסוהר. איום המוות יפחיד רוצחים בכוח ורובם יירתעו לנוכח הסכנה שייתלו. כאשר תופסים אותם, מה קורה להם? מכניסים אותם לבתי סוהר, מטפלים בהם, מחנכים אותם. מה יש להם להפסיד? אבל אם הם יידעו כי הם עשויים לשלם בחייהם, לא ייצאו הרבה גיבורים גדולים". בריאיון ל"מעריב" טען כי אין צורך בחוק מיוחד לשם כך, משום שהחוק שאפשר את [[הוצאתו להורג של אדולף אייכמן]], "מאפשר גם דין מוות לחבלנים".{{הערה|[[#שילון|שילון]], עמ' 180–181. הציטוטים מתוך ראיונות לעיתונים: "דבר", 4 במאי 1970, עמ' 8; "מעריב", 22 במאי 1970, עמ' 16.}}

===השפה העברית===
[[קובץ:Prime Minister David Ben-Gurion visiting a school in Ashdod Yam, 1959.png|שמאל|ממוזער|150px|בן-גוריון עם עולים חדשים באשדוד ים.]]
לדברי בן-גוריון, הוא עצמו למד [[עברית]] מסבו כבר בגיל שלוש.{{הערה|[[#דמותו של מנהיג|שפירא, '''דמותו של מנהיג''']], עמ' 16.}} הוא דיבר וכתב עברית עוד לפני עלייתו לארץ ישראל.{{הערה|שם=יהודים חדשים 222}}
בן-גוריון הרבה להביע דעתו בענייני השפה העברית, לעיתים בניגוד לעמדה המקובלת בקרב [[בלשן|בלשנים]], ופעל להנחיל את גישתו במאמרים ואף בהנחיות מחייבות. בין השאר התנגד לשימוש במילה "אקדמיה", ועקב כך קרוי החוק העוסק ב[[האקדמיה ללשון העברית|אקדמיה ללשון העברית]] "חוק המוסד העליון ללשון העברית", ללא המילה "אקדמיה" בשמו. ב-[[1955]] קבע, בתפקידו כ[[שר הביטחון]], שרק אנשי צבא בעלי שמות עבריים יוכלו לייצג את צה"ל מחוץ לישראל.{{הערה|{{דבר||רק בעלי שמות עבריים ייצגו את צה"ל בחו"ל|19550619|59}}.}} כן דרש מחברי הממשלה ומקציני הצבא לשנות את שמות המשפחה הלועזיים לשמות עבריים.{{הערה|{{ישראל היום|דיוויד סלע|70 שנים אחרי-בן גוריון קורא לשרים...|585159|7 ספטמבר 2018}}}} הוא סבר שבכתיב של מילים שמקורן יווני יש להעדיף את האות [[סמ"ך]] על-פני [[זי"ן]], ולכן יש לכתוב {{""|מוסיאון}} ולא "מוזיאון", {{""|מוסיקה}} ולא "מוזיקה" וכדומה. עמדתו זו הופצה כהנחיה למשרדי הממשלה, ובהתאם לכך השתמש משרד הביטחון במשך שנים רבות, אף לאחר פטירתו של בן-גוריון, בכתיב הלא מקובל {{""|מוסיאון}}.{{הערה|דוגמה: {{מעריב||יחידת המוסיאונים - משרד הביטחון|1986/05/28|11200}}}} הבלשן [[יצחק אבינרי]] מתח ביקורת על גישתו זו של בן-גוריון.{{הערה|{{על המשמר|יצחק אבינרי|לא עבדי יונית אנו|19530521|34}}}}

בן-גוריון סבר שיש להימנע בדרך כלל מהשימוש ב[[מילת יחס|מילת היחס]] "[[את (מילת יחס)|את]]", שכן אין בה צורך להבנת המשפט, ומיעט להשתמש בה.{{הערה|{{דבר|[[דוד בן-גוריון|ד. ב. ג.]]|בלא את|19530814|36}}}} כחיזוק לעמדתו הביא את המסופר על [[רבי עקיבא]]: "חכמינו הרגישו בדבר ורבי עקיבא היה משום כך דורש תלי תלים של הלכות על "את" כשם שהוא עשה זאת על "אך" ו"גם". סימן ש"את" אינו נחוץ לגופו."{{הערה|[http://bengurionblog.blogspot.co.il/2009/07/blog-post_07.html עוד על המילה 'את': יש בה בזבוז מרץ, נייר, דיו, דפוס והוצאות], באתר "הבלוג של דוד בן-גוריון"}} מעמדו הציבורי עורר עניין בעמדתו בסוגיה זו.{{הערה|דוגמה: {{מעריב|ב. ס.|משבר ודקדוק|19501017|13}}}} עם החולקים על בן-גוריון נמנה הבלשן יצחק אבינרי, שגרס כי "בלשון חיה יש הכרח להקפיד על ה"את" לשם בהירות ודיוק", ואף הדגיש: "כל העוקר "את" מתוך המשפט בכוונה ומדעת - כאילו עוקר מפיו שן בריאה".{{הערה|יצחק אבינרי, '''יד הלשון''', הוצאת יזרעאל, 1964, הערך "את חסרה", עמ' 61-57}}

חוקר התקשורת [[רפי מן]] כתב על עיסוקו זה של בן-גוריון: "היה זה חלק מניסיונו המתמשך להיות מעורב אישית בקביעת תקנים לסמלים לאומיים שנועדו לשמש כלים בתהליך כור ההיתוך, לאיחוד ולגיבוש חוויה לאומית משותפת. ... עיסוקו בשאלות הלשון חרג על כן משיח תאורטי. הוא ביקש להתוות דרך ולהשפיע בפועל על דרך השימוש בשפה כחלק מתפישת הממלכתיות."{{הערה|{{הארץ|רפי מן|הזי"ן הגרמני הארור והמכוער שאתם משתמשים בו|1.4054331|1 במאי 2017}}}}

בן גוריון העיד על עצמו שלמד וידע מספר שפות: [[רוסית]], כשפת אם, עברית ידע מבית סבא כבר מגיל 3, [[גרמנית]] ו[[לטינית]] למד בבית הספר, [[יוונית]] למד בעת שהותו בלונדון, [[טורקית]] ו[[צרפתית]] למד בלימודיו הגבוהים, [[ספרדית]] למד בשנות החמישים ו[[אנגלית]] למד עם השנים לא באורח מסודר, אך היה בקיא בה מאוד ודיבר אותה ברמה גבוהה.{{הערה|{{ynet|אילנה קוריאל|להציץ בספרים של בן גוריון עם הערות בכתב ידו: תגליות חדשות בשדה בוקר|vacation/flights/article/r1oktgnhk|6 בינואר 2022}}}}

== הנצחה ==
[[קובץ:David and Paula Ben- Gurion statues in Tel Aviv.jpg|250px|ממוזער|שמאל|פסלי דוד ופולה בן גוריון בשדרות בן גוריון ב[[תל אביב]], מול [[בית בן גוריון]]]]
[[קובץ:Ben-Gurion-Straße (Berlin-Tiergarten).jpg|250px|ממוזער|שמאל|רחוב בן גוריון ב[[ברלין]]]]
[[קובץ:Statue of David Ben Gurion in Rishon LeZion, Israel.jpg|שמאל|ממוזער|250px|פסל של דוד בן גוריון ב[[ראשון לציון]]]]
[[קובץ:BGB TA 20120903 161843.jpg|שמאל|250px|ממוזער|שלט בשדרות בן-גוריון בתל אביב, שבה נמצא ביתו]]
[[קובץ:Sculpture of David Ben Gurion in Sde Boker.jpg|250px|ממוזער|שמאל|פסל בן גוריון מתרגל [[עמידת ראש]] באתר צריף בן גוריון בשדה בוקר]]
[[קובץ:David Ben Gurion sculpture in Tel Aviv beach.JPG|250px|ממוזער|[[פסל דוד בן גוריון בחוף תל אביב|פסל של בן גוריון עומד על הראש בחוף תל אביב]]]]
[[קובץ:Sculpture of Ben Gurion in Ben Gurion International Airport.jpg|250px|ממוזער|שמאל|פסל של דוד בן גוריון בטרמינל 3 ב[[נתב"ג]]]]
[[קובץ:David Ben Gurion birth place.jpg|250px|ממוזער|שמאל|כיכר דוד בן גוריון ב[[פלונסק]], עיר הולדתו]]

יום פטירתו, [[ו' בכסלו]], נקבע בחוק ל[[יום בן-גוריון|יום זיכרון ממלכתי]]. בהתאם לצוואתו מנוהלים [[בית בן-גוריון|ביתו בתל אביב]], [[צריף בן-גוריון|צריפו בשדה בוקר]] וארכיונו במסגרת "[[יד דוד בן-גוריון|יד בן-גוריון]]".

בשנת [[1976]] חוקקה הכנסת את חוק דוד בן-גוריון{{הערה|[http://www.knesset.gov.il/review/data/heb/law/kns8_bengurion.pdf חוק דוד בן-גוריון, התשל"ז-1976], ס"ח 831 מיום 2 בדצמבר 1976}} "לזכרו ולפועלו של דוד בן-גוריון ולהנחלת מורשתו לדורות". מכוח חוק זה הוקמו:
* [[המכון למורשת בן-גוריון]], המכיל ארכיון, מכון חינוכי ו[[מכון מחקר]]. במסגרת זאת נשמר צריף בן-גוריון.
* בית בן-גוריון השוכן בבית שבן-גוריון ציווה למדינה, ב[[שדרות בן-גוריון (תל אביב)|שדרות בן-גוריון]] ב[[תל אביב-יפו|תל אביב]]
* [[המכון לחקר המדבר ע"ש יעקב בלאושטיין|המכון לחקר המדבר]], כחלק מ[[אוניברסיטת בן-גוריון בנגב]]

על שמו של בן-גוריון נקראו [[קריית הממשלה|קריית הממשלה בירושלים]], נתב"ג – [[נמל התעופה בן-גוריון]], אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, [[מדרשת בן-גוריון]], [[שמות רחובות בישראל|רחובות]] ב[[ערים בישראל|ערים רבות בישראל]], בהם שדרות בן-גוריון בתל אביב, [[שדרות בן-גוריון (חיפה)|שדרות בן-גוריון]] ב[[חיפה]], [[שדרות בן-גוריון (הרצליה)|שדרות בן-גוריון בהרצליה]] ו[[שדרות בן-גוריון (ראשון לציון)|שדרות בן-גוריון בראשון לציון]] ועוד ערים רבות. על שמו נבנו גם [[שכונה|שכונות]] בערים כגון [[רמות בן גוריון]] בחיפה, וגם בערים נוספות ברחבי הארץ [[חולון]], [[עכו]], [[לוד]] ו[[שדרות]], נבנו [[בית ספר|בתי ספר]] רבים על שמו. כפר הנוער [[הכפר הירוק]] נקרא במקור "הכפר הירוק" מתוך כוונה לקרוא לכפר על שם בן גוריון אשר שם משפחתו הקודם היה גרין. במרכז העיר [[ברלין]] רחוב על שמו של בן גוריון. ב[[פריז]] נקראה טיילת לאורך נהר ה[[סן]] על שמו. הדבר עורר מחאות מצד תושבים [[פלסטינים]] בפריז, אך [[ראש עיריית פריז|ראש העיר]] דחה את הטענות{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://web.archive.org/web/20120405162528/http://www.ejpress.org/article/43542|הכותב=Joseph Byron|כותרת=Paris Mayor inaugurates David Ben-Gurion esplanade along Seine river, rejects protests|אתר=European Jewish Press|תאריך=15/4/2010}}}}. שבוע ימים מאוחר יותר דווח כי שלט הציון של הטיילת נגנב{{הערה|{{Cite news|title=Signs marking Paris' Ben-Gurion promenade missing|url=https://www.ynetnews.com/articles/0,7340,L-3879173,00.html|work=Ynetnews|date=2010-04-22|access-date=2024-04-22|language=en|last=AFP}}}}.

על בן-גוריון נכתבו [[זמר עברי|שירים עבריים]] רבים, בהם "זכריה בן עזרא" שנכתב על ידי [[יעקב אורלנד]], הולחן על ידי [[משה וילנסקי]] והושר על ידי [[שושנה דמארי]] ואחרים;{{הערה|1={{זמרשת שיר|מספר=776|שם=זכריה בן עזרא}}}} "[[בלדה]] לבן-גוריון" (נכתב על ידי [[יורם טהרלב]], הולחן על ידי [[יאיר רוזנבלום]] ובוצע לראשונה על ידי [[להקת פיקוד מרכז]]){{הערה|{{שירונט שיר|704|585|בן גוריון (מילים: יורם טהרלב)}}}}; והשיר "בן גוריון" (אשר נכתב, הולחן ובוצע על ידי [[מתי כספי]] ו[[שלמה גרוניך]]).{{הערה|{{שירונט שיר|703|603|בן גוריון (מילים: שלמה גרוניך)}}}}

ב-[[2012]] העלה [[התיאטרון הקאמרי]] את מחזהו של [[א"ב יהושע]] "[[הילכו שניים יחדיו|הֲיֵלְכו שניים יחדיו]]?" אודות סדרת המפגשים בין בן-גוריון לבין [[זאב ז'בוטינסקי]] ב-[[1934]], שבהם ניסו השניים להגיע להסכם על שיתוף פעולה בחזית ציונית אחידה. המחזה זכה בפרס המחזה המקורי הטוב לשנת 2012 ומחברו בפרס המחזאי המקורי.

ב-[[2016]] יצא סרט הקולנוע התיעודי "[[בן-גוריון, אפילוג]]". הסרט זכה ב[[פרס אופיר]] ל[[פרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר|סרט התיעודי הטוב ביותר]] ב[[טקס פרסי אופיר לשנת 2017]].

בעיר הולדתו [[פלונסק]] נקראה [[כיכר תנועה]] על שמו.

[[שומרי היקום]], גזע החייזרים האחראי על הפקחים הירוקים ב[[קומיקס]] [[גרין לנטרן]], מבוססים על דמותו של דוד בן-גוריון.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.cbr.com/comic-book-urban-legends-revealed-148/|הכותב=בריאן קרונינג|כותרת=Comic Book Urban Legends Revealed #148|אתר=CBR|תאריך=03.27.2008}}}}

החל משנת 2019 מעניקה אוניברסיטת בן-גוריון בנגב את [[אות בן-גוריון]] מדי שנה ביום בן-גוריון, מתוך רצון להוקיר נשים וגברים שתרמו תרומה משמעותית וייחודית ברוח מורשת דוד בן-גוריון. האות מוענק בתחומי ה[[מדע]], חברה וקהילה, [[כלכלה]], [[תרבות]], סביבה וחינוך. בין השנים 2012–2016 העניקה אוניברסיטת בן גוריון את "אות בן-גוריון למנהיגות".{{הערה|[https://in.bgu.ac.il/pages/news/bgday2019-awards.aspx אוניברסיטת בן-גוריון בנגב תעניק לראשונה את 'אות בן-גוריון' לרגל חגיגות היובל לאוניברסיטה] אוניברסיטת בן גוריון, 20 בנובמבר 2019}}{{הערה|{{ערוץ7||'אות בן גוריון' למפתח החיסון לקורונה ולרופא הבדואי הראשון|457452|16 בנובמבר 2020}}}}

[[קובץ:שלט רחוב בן-גוריון בכפר סבא.jpg|טקסט=שלט רחוב בן-גוריון בכפר סבא|ממוזער|שלט רחוב בן-גוריון בכפר סבא]]ב-2016 הוצב ב[[חוף|חוף הים]] בתל אביב, בין חוף בוגרשוב לחוף פרישמן, פסל בדמותו כשהוא עומד על ראשו, גובהו 2.80 מטרים, ומשקלו כ-600 ק"ג. הפסל הוצת בספטמבר 2023, שוקם, והוחזר למקומו בפברואר 2024{{הערה|{{ynet|יעל צ'כנובר|פסלו של בן גוריון הוצב מחדש בחוף בתל אביב, לאחר שהוצת בספטמבר|vacation/flights/article/rkh4gjxi6|7 בפברואר 2024}}}}

בעבר הנפיק [[בנק ישראל]] שטר של חמישים שקלים, עם דיוקן בן-גוריון.

==פרסים==
* על חיבוריו זכה בן-גוריון פעמיים ב[[פרס ביאליק]] לחכמת ישראל, ב[[ה'תשי"א|תשי"א]] (1951) וב[[ה'תשל"א|תשל"א]] (1971).

== מכתביו ==
* '''אבן מקיר תזעק''' (מחזה "חיזיון"), ביטאון [[האחדות]], 20 בינואר 1911, עמודים 14-17{{הערה|שם=חברים_למחוז|"חברים למחוז חפצנו! קדימה. שמה, לארץ-מזרח-השמש", [[הארץ]], [[דוד מלמד]], יום רביעי, כ"א בתשרי תשע"ח, 11 באוקטובר 2017, מוסף תרבות וספרות, עמוד 2}}
* '''חג העבודה''' (מחזה "חיזיון"), ביטאון האחדות, [[24 בפברואר]] 1911, שנה ב', גיליון 18–19{{הערה|שם=חברים_למחוז}}
* '''לקראת העתיד (לשאלת ארץ-ישראל)''', ניו יורק: הוצאת התורן, 1915
* '''אנחנו ושכנינו''', תל אביב: [[הוצאת דבר]], תרצ"א-1931
* '''משמרות: פרקים לבירור דרך תנועת הפועלים בציונות המתגשמת''', תל אביב: הוצאת דבר, תרצ"ה
* '''בהילחם ישראל''', [[מביא לבית הדפוס|הביא לדפוס]] [[יהודה ארז]], תל אביב: הוצאת [[מפלגת פועלי ארץ ישראל]], תש"י; תשי"א; תשי"ב; תל אביב: הוצאת [[עם עובד]], תשי"ז; תשל"ה-1975
* '''חזון ודרך''', א-ה, ליקט והביא לדפוס יהודה ארז, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"י; תשי"א-תשי"ז
* '''במערכה''', א-ה, ליקט והביא לדפוס [[יהודה ארז]], תל אביב: הוצאת [[מפלגת פועלי ארץ ישראל]], תש"ז-תש"ט, תש"י, תשי"א-תשי"ב; תל אביב: הוצאת [[עם עובד]], תשט"ו-1955; תשי"ז-1957
* '''על הקומוניסם והציונות של השומר הצעיר''', (חתום: ס.ש. יריב), הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, 1953
* '''ציווי השעה: חמישה נאומים''', תל אביב: [[ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל]] – המרכז לתרבות ולחינוך, תשי"ד-1954
* '''נצח ישראל''', תל אביב: [[הוצאת עיינות]], תשי"ד; תשכ"ד
* '''[https://web.archive.org/web/20200222224130if_/http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/6/114596.pdf צבא וביטחון]''', תל אביב: [[הוצאת מערכות]], תשט"ו-1955
* '''ממעמד לעם''', תל אביב: הוצאת עיינות, תשט"ו
* '''מדיניות-חוץ''', תל אביב: הוצאת עיינות, תשט"ו-1955
* '''מערכת סיני''', תל אביב: הוצאת [[עם עובד]], תש"ך-1959; תשכ"ה-1964
* '''האמת קודמת לכל''', ירושלים: חמו"ל, תשכ"א-1961
* '''כתבים ראשונים''', הביא לדפוס: [[יהודה ארז]], תל אביב, תשכ"ב
* '''הפועל העברי והסתדרותו''', הביא לדפוס יהודה ארז, תל אביב: הוצאת [[עם עובד]], [[ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל]]: הוועד הפועל – המרכז לתרבות ולחינוך – המחלקה להסברה, (1964)
* '''אמן המלל מול חלוצי ההגשמה''', תל אביב: [[מפלגת פועלי ארץ ישראל]] – המרכז, המחלקה לחינוך תנועתי ולהסברה, 1964
* '''דברים כהוויתם''', תל אביב: הוצאת [[עם הספר (הוצאת ספרים)|עם הספר]], 1965
* '''פגישות עם מנהיגים ערבים''', תל אביב: הוצאת [[עם עובד]], תשכ"ז-1967
** '''תוספת לספר פגישות עם מנהיגים ערביים''', המכון למורשת בן גוריון, [[שדה בוקר]], 1979
* '''מכתבים אל פולה ואל הילדים''', תל אביב: הוצאת [[עם עובד]], תשכ"ח (המכתבים נכתבו בין השנים 1918–1942)
* '''עיונים בתנ"ך''', תל אביב: הוצאת עם עובד, [[החברה לחקר המקרא בישראל]], החברה להפצת משנתו של דוד בן-גוריון, 1969, 1976
* '''מדינת ישראל המחודשת''', כרכים א-ב, הביא לדפוס [[יהודה ארז]], תל אביב: הוצאת [[עם עובד]], תשכ"ט-1969
* '''יחוד ויעוד – דברים על ביטחון ישראל''', הביא לדפוס [[גרשון ריבלין]], תל אביב: הוצאת [[מערכות]], [[משרד הביטחון – ההוצאה לאור]], 1971; 1998 (אסופת מאמרים, נאומים והרצאות בענייני ביטחון שכתב בן גוריון בין השנים 1963-1947){{הערה|1=ראו: אלכסנדר ס. שכטמן, [http://www.actuali.co.il/?p=1287 דוד בן גוריון: יחוד ויעוד – דברים על ביטחון ישראל], באתר "[http://www.actuali.co.il אקטואלי]", 5 בדצמבר 2011}}
* יהודה ארז (עורך), '''אגרות דוד בן-גוריון''', תל אביב: הוצאת [[עם עובד]], [[אוניברסיטת תל אביב]] (1974-1971):
** כרך א, '''1919-1904''' (תרס"ד-תר"פ), תשל"ב
** כרך ב, '''1928-1920''' (תרפ"א-תרפ"ח), תשל"ג
** כרך ג, '''1933-1928''' (תרפ"ח-תרצ"ד), תשל"ה
* '''זכרונות''', תל אביב: הוצאת [[עם עובד]], (1974-1971):
** כרך א, '''1933-1886''', תשל"א-1971
** כרך ב, '''1935-1934''', תשל"ג-1972
** כרך ג, '''1936''', תשל"ג-1973
** כרך ד, '''1937''', תשל"ד-1974
* זכרונות מן העזבון:
** '''מן העזבון – 1938''', תל אביב: [[עם עובד|הוצאת עם עובד]], תשמ"ב-1982
** [[מאיר אביזוהר]] (עורך), '''מן העזבון – ינואר-אוגוסט 1939''', תל אביב: הוצאת עם עובד; הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, [[אוניברסיטת בן גוריון בנגב]], תשמ"ז-1987
** מאיר אביזוהר (עורך), '''נילחם כאומה (זכרונות מן העזבון – ספטמבר 1939-אפריל 1940)''', תל אביב: [[עם עובד|הוצאת עם עובד]], 1997
** מאיר אביזוהר, [[אריאל פלדשטיין]] (עורכים), '''מטיף ציוני (זכרונות מן העזבון – מאי 1940-יוני 1941)''', הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל, והציונות, [[אוניברסיטת בן גוריון בנגב]], 2008
** אריאל פלדשטיין, [[מאיר אביזוהר]], [[שפרה קולת]] (עורכים), '''בילטמור – תוכנית מדיני (זכרונות מן העיזבון, יוני 1941 – ספטמבר 1942)''', הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, קריית שדה בוקר, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2012.
** מאיר אביזוהר (עורך), '''לקראת קץ המנדט (זכרונות מן העיזבון – 29 ביוני 1946-מרס 1947)''', תל אביב: [[עם עובד|הוצאת עם עובד]], תשנ"ג-1993
** מאיר אביזוהר (עורך), '''פעמי מדינה (זכרונות מן העיזבון – מרס-נובמבר 1947)''', תל אביב: הוצאת עם עובד, תשנ"ד-1993
* '''על החזון הציוני ועל הגשמתו''', ליקט והביא לדפוס [[יוסף ונקרט]], ירושלים: [[ההסתדרות הציונית העולמית]], תשל"ד
** '''ממעמד לעם: פרקים לבירור דרכה וייעודה של תנועת הפועלים''', תל אביב: הוצאת [[עם עובד]] וקרן הנגב, 1974
* '''בית אבי''', (מבוסס על שיחות עם בן-גוריון בתוכנית הרדיו "בית אבי", משנת 1966, בעריכתם של פיטר פריי ו[[עמוס אטינגר]]), תל אביב: [[הוצאת הקיבוץ המאוחד]], תשל"ה, תשמ"ז
* '''כוכבים ועפר''' (מאמרים מתוך [[שנתון הממשלה]] בהוצאת מרכז ההסברה), רמת גן: [[הוצאת מסדה]], 1976
* '''מלב אל לב – דברים להורים שכולים''', תל אביב: [[משרד הביטחון – ההוצאה לאור]], תשל"ז; תשמ"ז
* '''אידאולוגיה ומדיניות ציונית''', תשל"ח-1978
* [[גרשון ריבלין]], [[אלחנן אורן]], (עורכים), '''דוד בן גוריון - מן היומן (מלחמת העצמאות, תש"ח-תש"ט)''', [[משרד הביטחון – ההוצאה לאור]], תשמ"ו, 1986.
* '''ארץ ישראל בעבר ובהווה''', יחד עם [[יצחק בן-צבי]]; הוצאת [[יד בן צבי]], ירושלים, תש"ם
* לילי אדר (עורכת), '''דוד בן גוריון – ביבליוגרפיה: כרך א: 1948-1904'''; הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, 1998
* לילי אדר (עורכת), '''דוד בן גוריון – ביבליוגרפיה: כרך ב: 1973-1949''', הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, 2000
* לילי אדר (עורכת), '''דוד בן גוריון – ביבליוגרפיה: כרך ג: מבחר מאמרים, ידיעות וביקורות ספרים על בן-גוריון לשנים 1999-1921''', הוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, 2006
* זהבה אוסטפלד (עורכת), '''הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון''', תל אביב: [[הוצאת משרד הביטחון]], 2001
* [[אליעזר בן רפאל]], [[יוסף גורני]], [[שלום רצבי]] (עורכים), '''זהויות יהודיות: תשובות חכמי ישראל לבן גוריון''', מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, [[אוניברסיטת בן גוריון בנגב]], 2001
* יצחק גולדשלג (עורך), '''על דמותה של מדינת ישראל: חילופי מכתבים בין דוד בן גוריון ראש הממשלה ואברהם ישעיהו (סימון) דולגין''', ירושלים: מסילות, תשמ"א
* מנחם דורמן (עורך), '''על ההתיישבות: קובץ דברים 1956-1915''', תל אביב: [[הקיבוץ המאוחד]], 1986
* [[גרשון ריבלין]], [[אלחנן אורן]] (עורכים), '''יומן המלחמה: מלחמת העצמאות''', תל אביב: [[משרד הביטחון – ההוצאה לאור]], 1982
* [[אלי שאלתיאל]] (עורך), '''דוד בן-גוריון ראש הממשלה הראשון מבחר תעודות (1963-1947)''', (סדרת הנצחה לזכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה) ימימה רוזנטל, [[גנזך המדינה]], [[תשנ"ז]]{{הערה|1=ביקורת: {{עיונים|[[גבריאל שפר]]|דוד בן-גוריון כמנהיג מעצב (על מה שיש ומה שאין בכרך ההנצחה של בן-גוריון)|7|21|1997, עמ' 600-583}}}}
* דוד בן גוריון, '''ביקורים בגיא ההרגה: ביקוריו של דוד בן גוריון בבולגריה, בשוודיה, ובמחנות העקורים בבולגריה: זכרונות מן העיזבון – ספטמבר 1944 – אוקטובר 1946''', ערך וליווה במבואות והערות [[טוביה פרילינג]], שדה בוקר: מכון בן גוריון למחקר ולחקר ישראל והציונות, [[אוניברסיטת בן-גוריון]] בנגב.
* דוד בן גוריון, '''ויכוח מדיני עם 'השומר הצעיר'''', תל אביב: מרכז מפלגת [[פועלי אגודת ישראל]], תש"ב 1941.

==ראו גם==
[[קובץ:44444 חדרו של דוד בן גוריון בצריף בשדה בוקר.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[חדר]]ו של דוד בן-גוריון ב[[צריף בן-גוריון]], [[צריף]] המגורים בקיבוץ [[שדה בוקר]], אשר שימש את דוד בן-גוריון ואת אשתו [[פולה בן-גוריון|פולה]] בשנים [[1953]]–[[1973]].]]
* [[הסכמי בן-גוריון - ז'בוטינסקי (הסכמי לונדון)|הסכמי בן-גוריון–ז'בוטינסקי (הסכמי לונדון)]]
* [[בית בן-גוריון]]
* [[צריף בן-גוריון]]

==לקריאה נוספת==
[[קובץ:Ben Gurion 1959.jpg|ממוזער|שמאל|200px|בן-גוריון בלשכתו בתל אביב, 1959.]]
[[קובץ:David Ben-Gurion tijdens de opname van een gefilmd interview door de National Br, Bestanddeelnr 255-4218.jpg|שמאל|ממוזער|230px|בן-גוריון, 1964.]]

===מחקרים===
* יוסף רגב, משה בן, '''דוד בן-גוריון''', [[ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ-ישראל]] - מרכז לתרבות והסברה, תשי"א, 1950.
* [[דורותי דה רוטשילד|דורותי רוטשילד]], '''חליפת מכתבים: בין הגברת [[אדמונד ג'יימס דה רוטשילד]] נשיאת פיק"א לבין דוד בן גוריון ראש ממשלת ישראל''', [[פיק"א]], תל אביב, 1957.
* [[רוברט סנט ג'ון]], '''דוד בן גוריון: ביאוגרפיה, פרשת חיים בלתי שכיחה''' (עברית: יצחק א. עבאדי, הוצאת אחיאסף, 1959) (תורגם גם ליידיש, הוצאת [[המנורה (הוצאת ספרים)|מנורה]], 1960)
* [[אברהם וולפנזון (איש השב"כ)|אברהם וולפנזון]], '''דוד בן-גוריון ומדינת ישראל''', תל אביב, [[עם עובד|הוצאת עם עובד]], 1974.
* שמואל סטמפלר, [[יחיעם פדן]], (עורכים), '''דוד בן גוריון''', קצין חינוך ראשי, ענף הדרכה והסברה, סקירה חודשית - גיליון מיוחד, תשל"ד, 1974.
* {{עוגן|BZ|[[מיכאל בר-זוהר]], '''בן-גוריון''', תל אביב: הוצאת [[עם עובד]], 1975.}}
* [[שבתי טבת]], '''קנאת דוד''': חיי דוד בן-גוריון, [[הוצאת שוקן]]: כרך א: '''בן-גוריון הצעיר''', 1977; כרך ב: '''בן-גוריון – איש מרות''', 1981; כרך ג: '''הקרקע בוער''', 1987;{{הערה|1=ביקורת: שלמה רז, [ביקורת], '''מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים''' 28-29, 1988, עמ' 156-153}}{{הערה|[[יחיעם ויץ]], דוד בן-גוריון - ממנהיגות המעמד למנהיגות העם, '''[[זמנים]]''' 29, 1988, עמ' 96-94.}} כרך ד: '''איש ריב''', 2004{{הערה|1=ביקורת: {{עיונים|צבי גנין|קרב הענקים: דוד בן-גוריון, חיים וייצמן ואבא הלל סילבר במאבק על הנהגת התנועה הציונית בשנות הארבעים|15|zvig|2005, עמ' 511-507}}}}{{הערה|{{כתב העת ישראל|דן גלעדי|האומנם רק 'איש ריב'?|8|REVIEWS_Giladi|{{כ}}8, 2005, עמ' 159-145}}}}{{הערה|{{כתב העת ישראל|אביתר פריזל|הכול תלוי בנקודת הראות: דרכו של בן-גוריון בשנות הארבעים|8|REVIEWS_Friesel|{{כ}}8, 2005, עמ' 170-161}}}}{{הערה|{{כתב העת ישראל|[[מתתיהו מינץ]]|בן-גוריון ומעורבותה של ברית המועצות במאמץ לכונן ממלכתיות יהודית בארץ ישראל בשלהי מלחמת העולם השנייה ואחריה|8|REVIEWS_Minc|{{כ}}8, 2005, עמ' 182-171}}}}{{הערה|מתתיהו מינץ, [http://humanities1.tau.ac.il/zionism/templates/ol_similu/files/israel14/minc.pdf בראי עקום: יחסי בן-גוריון – סנה בשנות מלחמת העולם השנייה וסמוך לאחריה, 1946-1940], '''[[ישראל (כתב עת)|ישראל]]''' 14, 2008, עמ' 192-184}}
* שבתי טבת, '''בן-גוריון וערביי ארץ-ישראל: מהשלמה למלחמה''', [[הוצאת שוקן]], ירושלים, 1985.{{הערה|1=ביקורת: [[אברהם סלע]], בן-גוריון מאמץ את נוסחת הכח, '''[[זמנים]]''' 26, 1987, עמ' 122-120.}}
* אלון גל, '''דוד בן גוריון – לקראת מדינה יהודית: ההערכות המדינית נוכח הספר הלבן ופרוץ מלחמת העולם השנייה 1941-1938''', [[אוניברסיטת בן-גוריון בנגב]], באר-שבע, 1985.{{הערה|1=ביקורת: מנחם קאופמן, [ביקורת], '''יהדות זמננו''' ד', תשס"ח, עמ' 347-343.}}
* [[מאיר בראלי]], '''להבין את בן-גוריון''', [[הוצאת ידיעות אחרונות]], תל אביב, 1986.
* שמעון רובינשטיין, '''בפרספקטיבה קצרה: אסוציאציות חופשיות במלאת מאה שנה להולדתו של דוד בן-גוריון: נקודות לעיונו של ההיסטוריון לקראת שנת 2086''', מו"ל: שמעון רובינשטיין, ירושלים, 1986.
* שבתי טבת, '''הדרך לאייר''', תל אביב: [[משרד הביטחון – ההוצאה לאור]], 1986.
* [[גרשון ריבלין]], [[עמרם פרת]], '''דוד בן-גוריון – האיש וצה"ל''', תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1986.
* [[דב בר-ניר]], '''העימות: בן-גוריון והרוויזיוניזם''', תל אביב: הוצאת [[עם עובד]], 1987.{{הערה|1=ביקורת: שלמה רז, [ביקורת], '''מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים''' 30, 1989, עמ' 104-102.}}
* [[משה פרלמן]], '''דוד בן גוריון''', ("זיכרונות...מפי בן גוריון" מלווים בחלקם על ידי שאלות מנחות מפי המחבר), הוצאת [[זמורה-ביתן]], תל אביב, 1987.
* מיכאל קרן, '''בן גוריון והאינטלקטואלים: עוצמה, דעת וכריזמה''', [[אוניברסיטת בן גוריון בנגב]], קריית [[שדה בוקר]], 1988.
* [[יוסף אלמוגי]], '''המאבק על בן-גוריון – בעקבות הפרשה''', [[הוצאת ידיעות אחרונות]], תל אביב, 1988.
* מרדכי כוגן (עורך), '''בן-גוריון והתנ"ך – עם וארצו''', [[אוניברסיטת בן גוריון בנגב]], 1989.
* שבתי טבת, '''קלב"ן: על מה נפל דוד בן-גוריון?''', תל אביב: איש דור הוצאה לאור, 1992.
* [[גד ברזילי]], '''דמוקרטיה במלחמות: מחלוקת וקונצנזוס בישראל''', [[ספרית פועלים]], תל אביב, 1992.
* רחל פן, '''דוד בן גוריון''', ציורים: שמוליק סוכרי, [[הוצאת כנרת]], תל אביב 1993.
* [[זאב צחור]], '''החזון והחשבון: בן-גוריון בין אידאולוגיה לפוליטיקה''', תל אביב: [[הוצאת ידיעות אחרונות]], [[ספרית פועלים]], 1994{{הערה|1=ביקורת: {{עיונים|אבנר הורוביץ|חיפוש אחר הנקודה הארכימדית|6|24|1996, עמ' 603-601}}}}
* מיכאל בר-זוהר, '''בן-גוריון – האיש מאחורי האגדה''', [[משרד הביטחון – ההוצאה לאור]], תל אביב, 1994. {{ISBN|9789655457667}}
* זכי שלום, '''דוד בן-גוריון, מדינת ישראל והעולם הערבי 1956-1949''', המרכז למורשת בן גוריון, 1995.
* [[גרשון ריבלין]], [[ישראל קולת]], '''בן גוריון''', עורכים: נורית ברוורמן, [[יהואש ביבר]], מרכז ההסברה - שירות הפרסומים, [[תשנ"ו]], 1995.
* [[יצחק נבון]], '''באמונתו יחיה: לקט דברים על דוד בן-גוריון''', עריכה: [[כרמית גיא]], קריית שדה בוקר, המכון למורשת בן-גוריון, 1998.
* [[שלמה אהרונסון (היסטוריון)|שלמה אהרונסון]], '''דוד בן גוריון: מנהיג הרנסאנס ששקע''', קריית שדה בוקר, המרכז למורשת בן גוריון, הוצאת הספרים של [[אוניברסיטת בן גוריון בנגב]], 1999.{{הערה|1=ביקורת: [[טוביה פרילינג]], [http://humanities1.tau.ac.il/zionism/templates/ol_similu/files/israel3/friling.pdf בין עצמה לדעת: בעקבות שלמה אהרונסון, דוד בן-גוריון – מנהיג הרנסאנס ששקע], '''[[ישראל (כתב עת)|ישראל]]''' 3, 1993, עמ' 21–56}}
* טוביה פרילינג, (1998), '''[[חץ בערפל]] : דוד בן גוריון, הנהגת היישוב וניסיונות הצלה בשואה''', המרכז למורשת בן גוריון, [[אוניברסיטת בן-גוריון]] בנגב, ו[[המכון ליהדות זמננו]], [[האוניברסיטה העברית בירושלים]], ירושלים, 2 כרכים, מהדורה שנייה, 2001.
* גילת גופר, '''דוד בן-גוריון – ציוני דרך בחייו''', [[שדה בוקר]]: המכון למורשת בן-גוריון, מדרשת בן-גוריון, תשס"ב 2002.
* אריאל לאונרד פלדשטיין, '''קשר גורדי: דוד בן גוריון, ההסתדרות הציונית ויהדות ארצות הברית - 1963-1948''', מכון בן גוריון, [[המכללה האקדמית ספיר]], המכון ליהדות זמננו, [[האוניברסיטה העברית בירושלים]], הוצאת הספרים של [[אוניברסיטת בן גוריון בנגב]], 2003.{{הערה|1=ביקורת: זהר שגב, [ביקורת], '''[[ציון (כתב עת)|ציון]]''' 71 (4), 2006, עמ' 532-526}}
* [[דוד אוחנה]], '''משיחיות וממלכתיות: בן-גוריון והאינטלקטואלים – בין חזון מדיני לתאולוגיה פוליטית''', הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון, [[אוניברסיטת בן-גוריון בנגב]], 2003{{הערה|1=ביקורת: {{עיונים|אלה בלפר|מי מפחד ממשיחיות?|14|ella|2004, עמ' 609-605}}.; [[יחיעם ויץ]], [ביקורת], '''[[ציון (כתב עת)|ציון]]''' 70 (4), 2005, עמ' 579-575}}
* זכי שלום, '''כאש בעצמותיו: דוד בן-גוריון ומאבקיו על דמות המדינה והנהגתה 1967-1963''', הוצאת מכון בן גוריון, קריית שדה בוקר; [[אוניברסיטת בן גוריון בנגב]], תשס"ה-2004.{{הערה|1=ביקורת: {{קתדרה|שלמה אהרונסון|האש שדעכה|123.8|123, מרץ 2007, עמ' 184-181}}.}}
* [[ניר קידר]], '''ממלכתיות: התפיסה האזרחית של דוד בן גוריון''', ירושלים: [[יד יצחק בן-צבי]]; מכון בן גוריון לחקר ישראל, 2009. {{כותר|105530753}}
* [[דוד לנדאו]], '''בן גוריון של שמעון פרס: מפגשים עם דוד לנדאו''', ירושלים: הוצאת כתר, 2011.{{הערה|1=ביקורת: {{הארץ|[[יחיעם ויץ]]|"בן גוריון של שמעון פרס": שגרתי ורווי בעיות|1.1647267|20 בפברואר 2012}}}}
* [[רפי מן]], '''המנהיג והתקשורת: דוד בן-גוריון והמאבק על המרחב הציבורי 1948–1963''', [[עם עובד|הוצאת עם עובד]] ואוניברסיטת תל אביב, 2012.{{הערה|ביקורת: {{הארץ|תום שגב|"המנהיג והתקשורת": אקרא לגנב ואעשה אותו לשומר|1.1879369|4 בדצמבר 2012}}}}
* {{עוגן|שילון|[[אבי שילון]], '''בן־גוריון: אפילוג''', [[עם עובד|הוצאת עם עובד]], 2013.{{הערה|ביקורת: {{הארץ|תום שגב|מדוע בן-גוריון חיפש מכון לחידוש הנעורים|1.2156623|7 בנובמבר 2013}}}}}}
*טוביה פרילינג (עורך), '''ביקורים בגיא ההריגה: ביקוריו של דוד בן-גוריון בבולגריה, בשוודיה ובמחנות העקורים בגרמניה (זיכרונות מן העיזבון: ספטמבר 1944-אוקטובר 1946)''', [http://bgri-press.bgu.ac.il/cgi-webaxy/item?25 הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות], 2014.
* {{עוגן|דמותו של מנהיג|[[אניטה שפירא]], '''בן גוריון, דמותו של מנהיג''', [[עם עובד|הוצאת עם עובד]], 2015}}.{{הערה|{{הארץ|שלמה נקדימון|מהם מאפייני אישיותו המיוחדת של דוד בן-גוריון|1.2639100|20 במאי 2015}}}}
* {{עוגן|מדינה בכל מחיר|[[תום שגב]], '''מדינה בכל מחיר - סיפור חייו של דוד בן-גוריון''', הוצאת כתר, 2018}}.{{הערה|{{הארץ|עופר אדרת|במיטה עם בן־גוריון: ביוגרפיה חדשה חושפת צדדים חדשים במנהיג|1.5821700|14 בפברואר 2018}}}}{{ULI|017221670}}
* [[יוסי גולדשטיין]], '''[http://www.biupress.co.il/website/index.asp?id=1058 בן-גוריון, ביוגרפיה]''', כרך א': כיבוש ההנהגה, כרך ב': המנהיג - עלייתו ושקיעתו, הוצאת [[אוניברסיטת בר-אילן]], 2019.
* [[אדם רז]], '''משטר היד הקשה''', [[הוצאת כרמל]], 2020.{{הערה|{{הארץ|יחיעם ויץ|גרעין המחלוקת {{!}} "משטר היד הקשה": המהפכה הממלכתית של בן-גוריון|1.9301478|13 בנובמבר 2020}}}}
<div style="direction: ltr;">
*Ben-Gurion: the biography of an extraordinary man (Doubleday, 1959), Robert St. John
* Robert St. John, Ben-Gurion: a biography (Doubleday, 1971)
</div>

===מאמרים===
[[קובץ:David-Ben-Gurion-TIME-1948.jpg|ממוזער|שמאל|180px|בן-גוריון על שער המגזין "[[טיים (מגזין)|טיים]]", 16 באוגוסט 1948.]]
[[קובץ:D332-068 (40382668014).jpg|ממוזער|שמאל|250px|בן-גוריון עם [[אלברט איינשטיין]].]]
* [http://lib.cet.ac.il/pages/sub.asp?kwd=740 מאמרים על בן-גוריון], [[הספרייה הווירטואלית של מטח]].
* [[שלמה אהרונסון (היסטוריון)|שלמה אהרונסון]], חוקה לישראל – הדגם הבריטי של דוד בן-גוריון, '''פוליטיקה''' 2, 1998, עמ' 9–30.
* [[דוד אוחנה]], מיכאל פייגה, [http://humanities1.tau.ac.il/zionism/images/stories/mahamar_hohana_v_faige.pdf הלוויה על סף הצוק: ישראל נפרדת מדוד בן-גוריון], '''[[ישראל (כתב עת)|ישראל]]''' 17, 2010, עמ' 25–57
* [[משה גלבע]], דוד בן-גוריון ויחסו לעולם השלישי ולסין, '''בעיות בינלאומיות''' כ"ה, 1986, עמ' פ-פז.
* דן גלעדי, "בוש ונכלם": בן-גוריון והתנועה הקיבוצית, '''דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות העשירי''' (ב1), 1989, עמ' 581–587.
* {{הציונות|אליעזר דון-יחיא|ממלכתיות ויהדות בהגותו ובמדיניותו של בן-גוריון|יד/4|י"ד, 1989, עמ' 88-51}}
* [[יחיעם ויץ]], "האב המייסד" ומשפטו של הצורר: בן-גוריון ומשפט אייכמן, '''יד ושם – קובץ מחקרים''' ל"ו (1), 2008, עמ' 181–212.
* [[חנן חבר]], שירה ומדינאות: דוד בן-גוריון ואורי צבי גרינברג, '''[[אלפיים (כתב עת)|אלפיים]]''' 17, 1999, עמ' 222–238.
* [[שבתי טבת]], "החור השחור": בן-גוריון בין שואה לתקומה, '''[[אלפיים (כתב עת)|אלפיים]]''' 10, 1994, עמ' 111–195.
* [[גד יעקבי]], "איש יהודי קשה עורף": ראיית הנולד בהכרעותיו של בן-גוריון, '''כיוונים חדשים''' 12, 2005, עמ' 120–129.
* יואב לביא, מיזוג הגלויות ומשנתו החברתית של בדוד בן-גוריון, '''סקירה חודשית''' 10, אוקטובר 1981, עמ' 25–35.
* יואב לביא, בן-גוריון כמקבל החלטות, '''סקירה חודשית''' 10, אוקטובר 1983, עמ' 2–14.
* יואב לביא, "העולה במעלה ההר": דוד בן-גוריון - עמדות והשקפות, '''אישים ומנהיגים''', '''[[מרכז ההסברה]]''', 1986, 24 עמ'
* [[נתנאל לורך]], תעוזה וחרדה בהחלטות בן-גוריון: הכניסה לסיני והנסיגה ממנו בשנים 1948, 1956, '''דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות העשירי''' (ב1), 1989, עמ' 573–580.
* [[פיטר מדינג]], בן-גוריון כמודל למנהיגות פוליטית דמוקרטית, '''יהדות זמננו''' 5, תשמ"ט, עמ' 25–49.
* [[רפי מן]], עולם הספרים של דוד בן-גוריון: חזון אקטואלי בכריכה קשה, '''[[זמנים]]''' 114, אביב 2011, עמ' 100–111.
* {{הציונות|[[מתתיהו מינץ]]|הקונצפציה ההיסטורית: לבירור עמדתו הפוליטית והציונית של דוד בן גוריון בעת מלחמת העולם הראשונה – לפני מתן הצהרת בלפור|יג/6|י"ג, 1988, עמ' 87-69}}
* {{הציונות|[[דינה פורת]]|בן-גוריון ושואת יהודי אירופה|יב/16|יב, 1987, עמ' 314-293}}
* {{משואה|[[דינה פורת]]|בעיה בהיסטוריוגרפיה: יחסו של דוד בן-גוריון ליהודי אירופה בתקופת השואה|י"ט|142|155|1991, עמ' 165-154}}
* [[טוביה פרילינג]], לבחינת הסטריאוטיפ: בן-גוריון ושואת יהודי אירופה, 1945-1939, '''[[יד ושם: קובץ מחקרים]]''' יז-יח, תשמ"ז, עמ' 329–351.
* [[שמעון פרס]], [[ישראל קולת]], [[יצחק נבון]], [[יואב לביא]], פועלו של דוד בן-גוריון, '''סקירה חודשית''', הוצאת קצין חינוך ראשי, אוקטובר 1974, 70 עמ'
* [[צבי צמרת]], איך מצטייר בן-גוריון בספרי לימוד, '''כיוונים חדשים''' 19, 2009, עמ' 34–52.
* [[ישראל קולת]], בן-גוריון ודורו, '''דוד בן-גוריון''', '''[[מרכז ההסברה]]''', 1986, עמ' 3–22.
* ניר קידר, בן-גוריון והמאבק למינוי שופט ממוצא ספרדי לבית-המשפט העליון, '''[[מחקרי משפט]]''' יט (2), 2003, עמ' 515–539.
* זהר שגב, בין שיתוף למאבק: בן-גוריון והציונות האמריקנית בתחילת שנות הארבעים, '''מדינה וחברה''' 2 (1), אפריל 2002, עמ' 19–42.
* [[אניטה שפירא]], בן-גוריון והתנ"ך – יצירתו של נרטיב היסטורי?, '''[[אלפיים (כתב עת)|אלפיים]]''' 14, תשנ"ז, עמ' 207–231.
* {{קתדרה|אביהו בר-איל|יש להכריז שמדינה יהודית קיימת (קטע מיומנו של דוד בן גוריון)|7.1|7, אפריל 1977, עמ' 6-3}}
* {{קתדרה|[[זאב צחור]]|ניצחון עצוב: בן-גוריון וגדוד העבודה|43.10|43, מרץ 1987, עמ' 51-33}}
* {{קתדרה|[[שבתי טבת]]|בן-גוריון והשאלה הערבית|43.7|43, מרץ 1987, עמ' 68-52}}
* {{קתדרה|[[דליה עופר]]|העלייה, הגולה והיישוב|43.1|43, מרץ 1987, עמ' 90-69}}
* {{קתדרה|[[שמעון רשף]]|בן-גוריון והחינוך העברי והממלכתי|43.8|43, מרץ 1987, עמ' 114-91}}
* {{קתדרה|[[אורי ביאלר]]|בן-גוריון ושאלת האוריינטציה הבינלאומית של ישראל, 1956-1948|43.9|43, מרץ 1987, עמ' 172-145}}
* {{קתדרה|[[אלחנן אורן]]|יומן המלחמה של בן-גוריון כמקור היסטורי למלחמת העצמאות|43.2|43, מרץ 1987, עמ' 192-173}}
* {{קתדרה|[[מתתיהו מינץ]]|בין דוד בן-גוריון ליצחק בן-צבי: על מיקבץ אחד של מכתבי בן-גוריון בגלות אמריקה (1916-1915)|44.3|44, יוני 1987, עמ' 96-81}}
* {{קתדרה|אלון גל|הספד ומדיניות: דברי דוד בן-גוריון באזכרה ללואי ד' ברנדייס, לונדון, 21 באוקטובר 1941|44.2|44, יוני 1987, עמ' 115-108}}
* {{קתדרה|יצחק אבנרי|'מרד העלייה' – תוכניתו של בן-גוריון לעלייה בלתי-לגאלית|44.11|44, יוני 1987, עמ' 157-126}}
* {{קתדרה|[[נתן ינאי]]|התפיסה הממלכתית של בן-גוריון|45.2|45, ספטמבר 1987, עמ' 189-169}}
* {{קתדרה|זכי שלום|יומני בן-גוריון כמקור היסטורי|56.13|56, יוני 1990, עמ' 149-136}}
* מאיר חזן, מפא"י בתדהמה: בן-גוריון מול מפלגתו במשברי שנות השלושים, '''[[קתדרה (כתב עת)|קתדרה]]''' 137, תשרי תשע"א, עמ' 27–62.
* {{עיונים|[[נקדימון רוגל]]|מה ידע בן-גוריון על תל-חי?|1|rogel|1991, עמ' 40-28}}
* {{עיונים|[[טוביה פרילינג]]|בן-גוריון בבולגריה: מפגשו הראשון עם שארית הפלטה|1|tuvia|1991, עמ' 342-308}}
* {{עיונים||על המיעוט הערבי, המיעוט הדרוזי והממשל הצבאי: פרסום ראשון מתוך יומן בן גוריון 1960|2|from-archive|1992, עמ' 454-449}}
* {{עיונים|[[ס. יזהר]]|'הוא היה סבור שהסופרים יעניקו לעם את המבט ההיסטורי...'|3|izhar|1993, עמ' 9-1}}
* {{עיונים|יצחק גרינברג|דוד בן-גוריון ופנחס לבון – שתי גישות במחשבת חברת העובדים|3|grinberg|1993, עמ' 154–160, 167-166}}
* {{עיונים|[[אבנר הולצמן]]|בין מיכה יוסף ברדיצ'בסקי לדוד בן-גוריון|3|holzman|1993, עמ' 204-191}}
* {{עיונים|[[זאב זיוון]]|מתוך יומנו של דוד-בן גוריון, אב"ג, קריית שדה-בוקר|3|fromarchiveszivan|1993, עמ' 571-565}}
* {{עיונים|נתן ינאי|מושג האזרחות בתפיסתו של דוד בן-גוריון|4|yanai|1994, עמ' 504-494}}
* {{עיונים|[[מאיר פעיל]]|המדיניות והאסטרטגיה של בן-גוריון בגמר מלחמת העצמאות|5|meirp|1995, עמ' 64-37}}
* {{עיונים|משה ז"ק|התמורה ביחסו של דוד בן־גוריון לממלכת ירדן|6|4|1996, עמ' 109-85}}
* {{עיונים|[[אבנר כהן]]|קנדי, בן-גוריון והקרב על דימונה: אפריל-יוני 1963|6|5|1996, עמ' 146-110}}
* {{עיונים|[[טוביה פרילינג]]|עיוותי הסטראוטיפ של בן-גוריון והשואה|7|8|1997, עמ' 238-219}}
* {{עיונים|[[יחיעם ויץ]]|אל הפנטזיה ובחזרה: מדוע החליט בן-גוריון לרדת לשדה־בוקר?|8|13|1998, עמ' 319-298}}
* {{עיונים|[[דוד טל (היסטוריון)|דוד טל]]|מלחמת תש"ח – מלחמתו של דוד בן-גוריון|13|6|2003, עמ' 138-115}}
* {{עיונים|יעקב טובי|דוד בן-גוריון, משה שרת וסוגיית מעמדה של רצועת עזה, 1956-1948|13|7|2003, עמ' 162-139}}
* {{עיונים|רחל רוז'נסקי|האמנם "שפה זרה וצורמת"? לשאלת יחסו של בן גוריון ליידיש לאחר השואה|15|rachel|2005, עמ' 483-463}}
* {{עיונים|[[יחיעם ויץ]]|יחסו של בן-גוריון לרוויזיוניזם ולזרמיו|19|yehiam|2009, עמ' 344-306}}
* {{עיונים|אהרן קמפינסקי|בין תמיכה להסתייגות: התייחסותו של בן-גוריון להסדרת הדת בצה"ל|19|aharon|2009, עמ' 448-425}}
* [[זאב שיף]], [[איתן הבר]], עורך משנה :[[אריה חשביה]], "לקסיקון לביטחון ישראל", זמורה, ביתן, מודן הוצאה לאור, מהדורת "דבר",1976, בן-גוריון (גרין) דוד, עמוד 81–85 .
*מאיר חזן, [https://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/32/Meir-Chazan.pdf 'בן-גוריון ובריטניה, 1939-1930'], '''עיונים''', כרך 32 (2019), עמ' 73–108.

=== ספרות יפה ===
* [[יהודה ארז]], (עריכה), '''דוד בן גוריון - אלבום''', הוצאת עיינות, תל אביב, 1952.
* [[דבורה עומר]], '''אל ראש ההר''', [[הוצאת זמורה ביתן]], 1984
* [[שמעון פרס]], '''גם בחיל וגם ברוח – קוים לדמותו של דוד בן-גוריון''', תשל"ה-1975.
* [[גרשון ריבלין]], עמרם פורת, '''דוד בן גוריון - אלבום צילומים (האיש וצה"ל)''', [[משרד הביטחון – ההוצאה לאור]], 1986.
* "[[דבורה עומר]] מספרת על בן גוריון: ראש הממשלה הראשון", הוצאת [[כנרת זמורה-ביתן דביר]], 1998, הוצאה מחודשת: 2017
* ד"ר אריאל פלדשטיין, "הגידו כן לזקן-דיאלוג עם החלוציות, 100 שנה לעלייתו של דוד בן-גוריון לארץ ישראל", [[המכון למורשת בן-גוריון]], [[כתר הוצאה לאור]], [[משרד הביטחון – ההוצאה לאור]],2005 (אלבום תמונות).

==קישורים חיצוניים==
{{מיזמים|ימין|ויקיציטוט=דוד בן-גוריון|ויקישיתוף=Category:David Ben-Gurion|שם ויקישיתוף=דוד בן-גוריון}}
* {{IMDb}}
* {{בריטניקה}}
* {{Find a Grave}}
* {{דף שער בספרייה הלאומית|987007258575505171|דוד בן גוריון (1886-1973)}}
* אמיר לוי, [https://mida.org.il/2023/04/26/בן-גוריון-הציג-אקט-של-מנהיגות-שאין-שני/ "בן-גוריון הציג אקט של מנהיגות שאין שני לו"], אתר [[מידה (אתר אינטרנט)|מידה]], 26 באפריל 2023
{{טורים
| רוחב = 20em
| תוכן = * {{פרויקט בן-יהודה|נתיב=ben_gurion|שם=דוד בן-גוריון}}
* {{הארכיון הציוני|בן גוריון}}
* {{מרחב|דוד בן-גוריון"OR"בן-גוריון, דוד|דוד בן-גוריון}}
* {{עיתונות יהודית היסטורית/חיפוש|"דוד בן-גוריון"|3=1900|4=1973}}
* שילה הטיס רולף, [http://www.knesset.gov.il/lexicon/heb/ben_gurion.htm דוד בן-גוריון (גרין)] מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998.
* {{קישורי ח"כ|684|פתוחה=ותיק}}
* {{ראש ממשלה לשעבר|ben_gurion}}
* {{ynet|ynet|אל תתנו להם רובים|3523395|24 באפריל 2008}} וידאו: כתבה מ-1959 על התפטרות [[ממשלת ישראל השמינית]].
* [http://bengurionblog.blogspot.com/ הבלוג של דוד בן-גוריון] המביא קטעים מיומנו בנושאים אקטואליים.
* [http://www.youtube.com/watch?v=Psq9lOWvOj4 האיש הצעיר הזקן], סרט על דוד בן גוריון מתוך אתר [[ארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג|ארכיון שפילברג]]
* {{דבר|נחום פונדק|דיוקן|19711001|173}}
* {{הארץ|ניר מן|כל מה שהזקן יבקש|1.1520944|12 באוקטובר 2011}}
* {{הארץ|שלמה נקדימון|אם יהיה צורך לירות - נירה!|1.1563189|11 בנובמבר 2011}}
* {{הארץ|אורי משגב|בן-גוריון, הדעיכה|1.1678821|4 באפריל 2012}}
* דוד בן גוריון [http://www1.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/communities/plonsk/before_holocaust.asp?WT.mc_id=wiki בתערוכת "סיפורה של הקהילה היהודית בפלונסק"] באתר [[יד ושם]]
* {{הספרנים|סטפן ליט|פגישת דוד בן גוריון וקונרד אדנאואר בניו יורק, 1960|ben-gurion-and-adenauer|ינואר 2007}}
*[http://web.archive.org/web/20151202132138/http://archives.mod.gov.il/pages//Exhibitions/ExhibitionTitle.asp?ID=8&AR=1 דוד בן גוריון], באתר ארכיון צה"ל
* {{סרטונים}} [https://www.youtube.com/watch?v=VIAVBDHfdhc ראיון טלוויזיה עם בן גוריון]. המראיינים: [[שלום רוזנפלד]], [[דוד פדהצור]] ו[[אביגדור לבונטין]], 1970 (70 דקות)
* {{יוטיוב|jGDUgvDnZKI|שם=דוד בן-גוריון, פרק מהסדרה "הכל אנשים"}}
* [https://catalog.archives.gov.il/chapter/david-ben-gurion-book/ "דוד בן-גוריון – ראש הממשלה הראשון: מבחר תעודות (1963-1947)"], באתר [[ארכיון המדינה]]
* [http://idfarchives.bloger.co.il/238558/ התכתבות בין ד. בן גוריון לפרופ' דה שליט בלוג "מאוצרות ארכיון צה"ל ומעהב"ט"]
* [[אבשלום קור]], [http://hebrew-academy.org.il/2013/04/14/על-יומן-המלחמה-של-דוד-בן-גוריון/ על יומן המלחמה של דוד בן־גוריון], [[לשוננו לעם]], כרך לד, חוברות ט–י (תשמ"ג), עמ' 231–234, באתר האקדמיה ללשון העברית
* {{הקלטה}} [[יובל מלחי]], 'אנו מכריזים בזאת' – המסע המופלא של דוד בן-גוריון, [https://historia.co.il/2018/05/14/פרק-257-אנו-מכריזים-בזאת-המסע-של-דוד-בן-גו/ פרק 1], [https://historia.co.il/2018/05/24/פרק-258-אנו-מכריזים-בזאת-המסע-המופלא-של-ד/ פרק 2], [https://historia.co.il/2018/06/03/פרק-259-אנו-מכריזים-בזאת-המסע-המופלא-של/ פרק 3], [https://historia.co.il/2018/06/10/פרק-260-אנו-מכריזים-בזאת-המסע-המופלא-של/ פרק 4], [https://historia.co.il/2018/06/16/8959/ פרק 5], [https://historia.co.il/2018/07/26/פרק-267-המסע-המופלא-של-דוד-בן-גוריון-סוף-ד/ פרק 6], באתר "[[קטעים בהיסטוריה]]", 2018
* מרים זקהיים, [https://blog.nli.org.il/cov-golda-ben-gurion/?_atscid=3_2269_214974140_10217256_0_Txzejdeze3sdw8pwdwa&utm_source=activetrail&utm_medium=email&utm_campaign=ניוזלטר%20כללי%209%20באוגוסט%202023 הבלדה על גולדה מאיר ודוד בן גוריון], [[הספרנים]], 8 באוגוסט 2023
* {{קטעים בהיסטוריה|פרק 333: מה השאלות? פרופ' בר זוהר עם הסיפורים שמעולם לא שמעתם על בן גוריון |2019/08/13|פרק-333-מה-השאלות-פרופ-בר-זוהר-עם-הסיפורי}}
* {{המרכז ללימודי רוח|היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים|נעים להכיר: הפועל דוד|historiyom/n-ym-lhkyr-hpv-l-dvd-bn-gvryvn}}
* {{המרכז ללימודי רוח|היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים|יום הולדת לבן גוריון|historiyom/yvm-hvldt-lbn-gvryvn}}
* {{שורשים במשפט|ראובן אידלמן|1973 - בן גוריון ומערכת המשפט|1973|8 באפריל 2019}}
}}

'''מכּתביו''':
* {{מערכות||צבא ומדינה|4/109114|280-279, יוני 1981}}
* {{מערכות||צה"ל - בית היוצר של אומה לוחמת ויוצרת|1/109241|287, יוני 1983}}

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}

{{ערך מומלץ}}
{{דוד בן-גוריון}}
{{ניווטים
|רוחב=100%
|יישור=ימין
|רקע=
|צבע=
|כותרת=דוד בן-גוריון - תבניות ניווט
|יישור טקסט=ימין
|תוכן={{ראשי ממשלת ישראל}}
{{שרי הביטחון}}
{{שרי החינוך}}
{{שרי התחבורה והבטיחות בדרכים}}
{{מזכירי ההסתדרות}}
{{חותמי מגילת העצמאות}}
{{חברי הכנסת הראשונה}}
{{סדרה
|הקודם=-
|רשימה=יושב ראש [[מפא"י]]
|הבא=[[משה שרת]]
}}
{{סדרה
|הקודם=[[משה שרת]]
|רשימה=יושב ראש [[מפא"י]]
|הבא=[[לוי אשכול]]
}}
{{יושבי ראש הסוכנות היהודית}}
}}
{{ציונות}}

{{בקרת זהויות}}
{{מיון רגיל:בן-גוריון, דוד}}

[[קטגוריה:דוד בן-גוריון|*]]
[[קטגוריה:ראשי ממשלת ישראל]]
[[קטגוריה:חותמי מגילת העצמאות]]
[[קטגוריה:ישראלים ילידי האימפריה הרוסית]]
[[קטגוריה:אנשי העלייה השנייה]]
[[קטגוריה:חברי אספות הנבחרים]]
[[קטגוריה:חברי הוועד הלאומי]]
[[קטגוריה:חברי פועלי ציון]]
[[קטגוריה:זוכי פרס ביאליק לחכמת ישראל]]
[[קטגוריה:זוכי פרס ישראל שסירבו לקבלו]]
[[קטגוריה:חברי הכנסת מטעם הרשימה הממלכתית]]
[[קטגוריה:חברי הכנסת מטעם מפא"י]]
[[קטגוריה:חברי הכנסת מטעם סיעות יחיד]]
[[קטגוריה:חברי הכנסת מטעם רפ"י]]
[[קטגוריה:חברי מועצת המדינה הזמנית מטעם מפא"י]]
[[קטגוריה:מחברי ספרי עיון ישראלים]]
[[קטגוריה:לוחמי הגדודים העבריים]]
[[קטגוריה:מזכירי ההסתדרות הכללית]]
[[קטגוריה:משפחת בן-גוריון|דוד בן-גוריון]]
[[קטגוריה:מתיישבי עין גנים]]
[[קטגוריה:ציונים סוציאליסטים]]
[[קטגוריה:יו"ר הסוכנות היהודית]]
[[קטגוריה:רטוריקנים ונואמים ישראלים]]
[[קטגוריה:יקירי רחובות]]
[[קטגוריה:אזרחי כבוד של ירושלים]]
[[קטגוריה:זוכי פרס הרצל (הסתדרות ציוני אמריקה)]]
[[קטגוריה:חברי הכנסת הראשונה]]
[[קטגוריה:חברי הכנסת השנייה]]
[[קטגוריה:חברי הכנסת השלישית]]
[[קטגוריה:חברי הכנסת הרביעית]]
[[קטגוריה:חברי הכנסת החמישית]]
[[קטגוריה:חברי הכנסת השישית]]
[[קטגוריה:חברי הכנסת השביעית]]
[[קטגוריה:חברי אחדות העבודה]]
[[קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים]]
[[קטגוריה:הנגב: אישים]]
[[קטגוריה:שדה בוקר: אישים]]
[[קטגוריה:פלונסק: אישים]]
[[קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה]]
[[קטגוריה:זקני חברי הכנסת]]
[[קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל]]
[[קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל]]
[[קטגוריה:אישים שהונצחו בשטרות כסף ישראליים]]
[[קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל]]
[[קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל]]
[[קטגוריה:מונצחים בשלט כחול של ארגון המורשת האנגלית]]
[[קטגוריה:ציונים ילידי המאה ה-19: אנשי היישוב]]
[[קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1886]]
[[קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1973]]
<!-- {{דבר||דוד בן-גוריון: "יקיר רחובות"|1970/06/04|00807}} -->
<!--[http://archive.jta.org/article/1972/07/21/2962184/oldest-jewish-school-in-france-marks-centenary Oldest Jewish School in France Marks Centenary], JTA, July 21, 1972 -->

{{ללא בוט|376}}
תבניות המופיעות בדף זה:
דוד בן-גוריון (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:"" (עריכה)
תבנית:Citation (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
תבנית:Cite news (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
תבנית:Find a Grave (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:IMDb (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
תבנית:ISBN (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:Ifnumber (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:Min (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:NFC (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:Nrg (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:Str find (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:Str left (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:Str mid (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:Str mid/core (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:Str right (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:Str ≤ len (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:Str ≥ len (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:Trim (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:ULI (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:Yesno (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:Ynet (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:אודיו (עריכה)
תבנית:אם מכיל אחד מ (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:אם עברית (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:אנ (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:אנגלית (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:בלי הסוגריים (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
תבנית:בלי סוגריים מרובעים (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
תבנית:בקרת זהויות (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:בריטניקה (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:גרשיים (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:דבר (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:דגל (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:דגל/האימפריה הרוסית (עריכה)
תבנית:דגל/האימפריה הרוסית (1883–1917) (עריכה)
תבנית:דגל/ישראל (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:דוד בן-גוריון (עריכה)
תבנית:דף שער בספרייה הלאומית (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:הארכיון הציוני (עריכה)
תבנית:הארץ (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:הארץ1 (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:הבוקר (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:הבקר (עריכה)
תבנית:הודעת פרמטר לא מולא (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:החלף (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:המרכז ללימודי רוח (עריכה)
תבנית:הספרנים (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:הערה (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
תבנית:הערה/קוד (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
תבנית:הערות שוליים (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:הפניה לערך מורחב (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:הפניה לערך מורחב/קוד (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:הציונות (עריכה)
תבנית:הקלטה (עריכה)
תבנית:ויקינתונים (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
תבנית:זיהוי שפת התצוגה (עריכה)
תבנית:זמרשת שיר (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:חברי הכנסת הראשונה (עריכה)
תבנית:חותמי מגילת העצמאות (עריכה)
תבנית:חרות (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:טורים (עריכה)
תבנית:טען סקריפט (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
תבנית:יוטיוב (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:יושבי ראש הסוכנות היהודית (עריכה)
תבנית:ישראל היום (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:כ (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
תבנית:כותר (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:כתב העת ישראל (עריכה)
תבנית:ללא בוט (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:ללא גלישה (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:ללא שבירה (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:למנויים (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:לפי מגדר (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:מזכירי ההסתדרות (עריכה)
תבנית:מיזמים (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:מיצוי מספר (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:מנהיג (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
תבנית:מסת"ב (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:מעריב (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:מעריב אונליין (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:מערכות (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:מפנה (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:מפת תמונה (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:מרחב (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:משואה (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:משמאל לימין (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:ניווט (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:ניווט קבוצות (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:ניווטים (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:נכתב (עריכה)
תבנית:סדרה (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:סמל (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:סמל/IMDb (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:סמל/הספריה הלאומית (עריכה)
תבנית:סמל/ישראל (עריכה)
תבנית:סרטונים (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:עוגן (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:עיונים (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:עיתונות יהודית היסטורית/חיפוש (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:עיתונות יהודית היסטורית 2 (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:על המשמר (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:ערוץ7 (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:ערך מומלץ (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:פירושון (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:פרויקט בן-יהודה (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:פרופילים (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
תבנית:ציונות (עריכה)
תבנית:ציטוט (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:ציטוט/style.css (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:ציטוטון (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:קטגוריה בתבנית (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
תבנית:קטעים בהיסטוריה (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:קידוד תווים מיוחדים (עריכה)
תבנית:קיים (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
תבנית:קישור אם קיים (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:קישור ויקינתונים (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
תבנית:קישור כללי (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:קישורי ח"כ (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:קתדרה (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:ראש ממשלה לשעבר (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:ראשי ממשלות ישראל (עריכה)
תבנית:ראשי ממשלת ישראל (עריכה)
תבנית:רווח קל (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:רווח קשיח (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
תבנית:רשתות חברתיות (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
תבנית:ש (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
תבנית:שורשים במשפט (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:שירונט שיר (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:שם הדף בלי הסוגריים (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
תבנית:שמע (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:שפת קישור (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:שרי הביטחון (עריכה)
תבנית:שרי החינוך (עריכה)
תבנית:שרי התחבורה והבטיחות בדרכים (עריכה)
תבנית:תבנית מידע/אתר אינטרנט (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:תנ"ך (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:תנך (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
תבנית:תפקיד מנהיג (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
תבנית:תת קבוצה (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
יחידה:Arguments (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
יחידה:Citation/CS1 (עריכה)
יחידה:Citation/CS1/COinS (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
יחידה:Citation/CS1/Configuration (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
יחידה:Citation/CS1/Date validation (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
יחידה:Citation/CS1/Identifiers (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
יחידה:Citation/CS1/Utilities (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
יחידה:Citation/CS1/Whitelist (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
יחידה:Citation/CS1/styles.css (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
יחידה:LocationAndCountry (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
יחידה:Math (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
יחידה:Navbar (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
יחידה:Navbox (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
יחידה:No globals (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
יחידה:PV-options (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
יחידה:ParamValidator (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
יחידה:PropertyLink (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
יחידה:Sister project links (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
יחידה:Sister project links/styles.css (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
יחידה:String (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
יחידה:TableTools (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
יחידה:Wikibase (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
יחידה:Wikidata (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
יחידה:WikidataCrossValidation (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
יחידה:WikidataSelectors (הצגת מקור) (מוגנת חלקית)
יחידה:Yesno (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
יחידה:בקרת זהויות (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
יחידה:גיל לערכי אישים (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
יחידה:גרשיים (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
יחידה:הערה (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
יחידה:טווח זמנים (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
יחידה:סוגריים (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
יחידה:ספרי קודש (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
יחידה:ספרי קודש/תנ"ך (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
יחידה:פרמטרים (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
יחידה:קוד מזהה (עריכה)
יחידה:קידוד תווים מיוחדים (עריכה)
יחידה:קישור (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
יחידה:שפת קישור (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
יחידה:שפת קישור/styles.css (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
יחידה:תאריך (הצגת מקור) (הגנת תבניות)
יחידה:תאריך עברי (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
יחידה:תבנית מידע (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
יחידה:תבנית מידע/אישיות (הצגת מקור) (הגנה מוגברת)
יחידה:תבנית מידע/אתר (עריכה)
חזרה לדף דוד בן-גוריון.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/דוד_בן-גוריון"