לדלג לתוכן

אפיגרפיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כתובת נקבת השילוח
כתובת-סלע בוואדי ראם (ירדן)

אֶפִּיגְרַפְיָהיוונית: επιγραφή, "כתובת") הוא ענף במדע הארכאולוגיה העוסק במיון ובחקר של כתובות ותחריטי סימנים ואותיות על גבי אבן, מתכת, חרס וחומרים דומים. תחום זה נבדל מתחומי המחקר של כתבי יד עתיקים, שנכתבו בדיו על נייר, גוויל, קלף או פפירוס, תחומים הנקראים "פפירולוגיה" ו"פלאוגרפיה". ענף האפיגרפיה מהווה את אחד מעמודי היסוד של המחקר הארכאולוגי המודרני.

האפיגרפיה עוסקת הן בחקר בלשני של הכתוב והן בניתוח כתובות אלו כמסמכים המעידים על אירועים היסטוריים ועל חיי התרבות בתקופות קדומות.

מדע האפיגרפיה החל להתפתח במאה ה-16. בראשיתו, הוא התמקד בכתובות בשפה הלטינית. בין חשובי החוקרים בתחום זה ניתן למנות את וילהלם הנצן, בארטלומיו בורגסי, ותאודור מומזן. האחרון היה היוזם של קורפוס הכתובות הלטיניות (Corpus Inscriptionum Latinarum) – אוסף רב כרכים שהחל לצאת לאור בגרמניה בשנת 1863, שמכיל את כל הכתובות הלטיניות הידועות, ומקבצן לעבודה אחת. עד היום יצאו כ-20 כרכים, המכילים כ-180,000 כתובות מעובדות, מנותחות ומתורגמות. בתגובה לפרויקט גרמני זה, יזמה האקדמיה הצרפתית (אנ') את קורפוס הכתובות השמיות.

ענף ארכאולוגי הקשור לאפיגרפיה הוא הנומיסמטיקה, העוסק בחקר המטבעות.

ספרים המאגדים כתובות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אפיגרפיה בוויקישיתוף