לדלג לתוכן

בובה (אי)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בובה
Bouvetøya
נתונים גאוגרפיים
מיקום האוקיינוס האטלנטי עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 54°25′S 3°22′E / 54.42°S 3.36°E / -54.42; 3.36
שטח 49 קילומטר רבוע
אורך 9 קילומטר
רוחב 7.5 קילומטר
גובה מרבי Olavtoppen
נתונים מדיניים
מדינה נורווגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
אוכלוסייה 0
אזור זמן UTC+0
על שם ז'אן-באטיסט שארל בובה דה לוזייה עריכת הנתון בוויקינתונים
מגלה ז'אן-באטיסט שארל בובה דה לוזייה עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך גילוי 1 בינואר 1739 עריכת הנתון בוויקינתונים
(למפת האוקיינוס האטלנטי רגילה)
 
בובה
בובה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בּוּבֶה (Bouvet; בנורווגית: Bouvetøya) הוא אי בלתי מיושב בדרום האוקיינוס האטלנטי השייך לממלכת נורווגיה.

האי בובה ממוקם בדרום האוקיינוס האטלנטי, ושטחו הוא 49 קילומטרים רבועים. 93% משטח זה מכוסה בקרחונים, בעיקר בדרום ובמזרח. אין לו נמלים, וקשה מאוד לגשת אליו. הקרחונים יוצרים שכבת קרח עבה הנופלת בצוקים גבוהים אל תוך הים או אל תוך חופים של חול געשי שחור. אורך החופים הוא 29.6 קילומטרים. הנקודה הגבוהה באי היא אוֹלָפְתּוֹפֶּן (Olavtoppen), הממוקמת בפסגת הר אולָב וגובהה 780 מטרים מעל פני הים. מדף לבה בחופו המערבי של האי, אשר התגלה בשנת 1955, מספק אתר קינון לציפורים רבות.

האי בובה הוא בין המקומות הנידחים ביותר בעולם, היבשה הקרובה ביותר לאי בובה היא ארץ המלכה מוד הנמצאת באנטארקטיקה הממוקמת במרחק של 1,600 קילומטרים ממנו ובה תחנות מחקר נורווגיות.

הרכס המרכז-אטלנטי, רכס תת-ימי ברובו המשתרע לאורך אוקיינוס האטלנטי, מסתיים באי בובה.

האי בובה התגלה ב-1 בינואר 1739, על ידי מגלה הארצות הצרפתי ז'אן-באטיסט שארל בובה דה לוזייה, אשר פיקד על הספינות "אייגל" ו"מרי". האי נקרא תחילה "כף ברית המילה", על שום התאריך בו נתגלה, שנחשב ליום מילתו של ישו. בובה נשלח למצוא את האי משום שצרפת התעניינה בו במיוחד מאז גילויו במאה ה-16 על ידי סיר דה גונוויל, שחי שם, לפי סיפוריו, במשך שישה חודשים ואף הביא עמו "נסיך" משם להוכחת דבריו. מקום היבשה או האי לא נודע לאשורו, ומשרטטי המפות הצרפתים של אותם ימים הניעו אותו לרצונם על פני הגלובוס וקבעו אותו אי-שם מדרום לקו המשווה. ייתכן שהכוונה הייתה לברזיל. אף על פי כן, צרפת גרסה, שכל יבשה שתימצא מדרום לכף התקווה הטובה תשרת את מטרותיה במסעות להודו. ואולם, למרות זאת, מיקום האי לא נמדד באופן מדויק ובובה דה לוזייה לא התקרב וחקר לעומק את תגליתו, כך שעדיין לא היה ברור אם היה מדובר באי או בחלק מיבשת. עצם מציאתו של האי כמוה כמציאת מחט בערימה של שחת, כיוון שזה האי המבודד ביותר בעולם - היבשה הקרובה ביותר נמצאת במרחק אלף שש-מאות קילומטרים ממנו. קו האורך שנמסר לבובה דה לוזייה לגילוי האי (שנחשב אז לכף) לא היה קרוב כלל למיקומו האמיתי -'54°25 דרום ו-'3°24 מזרח. בובה דה לוזייה לא הצליח להתקרב אל תגליתו. הוא עגן שם עשרה ימים; הנווט שלו סבר, שמדובר באי קטן, אך הם לא הגיעו לשום גילוי מעבר לזה.[1]

האי לא נראה שוב עד שנת 1808, כשאנגלי בשם קפטן לינדזי, אשר פיקד על הספינה "סוואן", איתר אותו. הוא לא נחת על האי, אך קבע במדויק את מיקומו.

הנחיתה המוצלחת הראשונה בוצעה בדצמבר 1822, כשקפטן בנג'מין מורל נחת על האי על-מנת לצוד כלבי ים. הציד נשא פרי והוא חזר לאנגליה עם שלל של עורות כלבי-ים.

ב-10 בדצמבר 1825, אנגלי נוסף בשם קפטן נוריס נחת על האי, קרא לו "האי ליברפול", וסיפח אותו לכתר הבריטי.

בשנת 1898, ביולוג גרמני בשם קארל כון חלף ליד האי עם הספינה "ואלדיביה" אך לא נחת בו.

הנוכחות ארוכת-הטווח הראשונה באי הייתה בשנת 1927, כשאנשי צוות של הספינה הנורווגית "נורווגיה" נשארו בו במשך חודש; זהו הבסיס לטענה הטריטוריאלית של נורווגיה, שקראה לאי בּוּבֶטֵיָא ("האי בובה" בנורווגית). האי סופח לנורווגיה ב-1 בדצמבר 1927. בשנת 1929 ויתרה בריטניה על טענתה לאי לטובת נורווגיה.

בשנת 1964 התגלתה על האי סירת הצלה נטושה ומעט צידה; נוסעי הסירה לא אותרו.

בשנת 1971, הוכרז האי כשמורת טבע. אף-על-פי שהאי שומם מאדם, הוקמה שם באותה שנה תחנה מטאורולוגית.

ב-22 בספטמבר 1979, אירעה תקרית ולה, בה קלט לוויין הבזק אור ברצועה באוקיינוס ההודי המוליכה מבובה לדרום אפריקה. הנשורת הרדיואקטיבית, שהגיעה לאוסטרליה, גרמה לחוקרים להסיק כי מדובר בפיצוץ של פצצה גרעינית. שום מדינה לא נטלה את האחריות לכך. בין המדינות שהוזכרו כאחראיות לפיצוץ הוזכרו ישראל, טאיוואן ודרום אפריקה.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בובה בוויקישיתוף
  • "מידע על האי בובה". אורכב מ-המקור ב-2012-07-22. (אנגלית)
  • בובה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Alan Gurney, "Below the Convergence", p. 114 W.W. Norton 1997, ISBN 0-393-03949-8