דוד שיץ
לידה |
5 באוגוסט 1941 ברלין, גרמניה הנאצית |
---|---|
פטירה | 16 ביולי 2017 (בגיל 75) |
מדינה | ישראל |
מקום לימודים | האוניברסיטה העברית בירושלים |
שפות היצירה | עברית |
פרסים והוקרה | פרס ברנשטיין (1988) |
דוד שיץ (5 באוגוסט 1941 – 14 ביולי 2017) היה סופר, תסריטאי ומפיק ישראלי.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]דוד שיץ נולד בברלין בשם דיטמר-אינגברט מילנר-באואר-שיץ (Schütz). הוריו היו לגאה בראון ורודולף באואר. עלה לישראל עם אחיו הגדול אפרים בשנת 1948 במסגרת עליית הנוער. את מרבית שנות נעוריו העביר בכפר הנוער ניצנים וחוויותיו שם סיפקו השראה לכתיבתו. לאחר שירות בחיל התותחנים למד לתואר בוגר בהיסטוריה ובפילוסופיה, באוניברסיטה העברית, ולתואר מוסמך בהיסטוריה. את עבודת המאסטר שלו על בלדווין הרביעי כתב תחת הדרכתו של פרופסור יהושע פראוור. במהלך כתיבת עבודת דוקטורט החליט לשנות את ייעודו המקצועי ולהפוך להיות סופר.
ספרו הראשון והאוטוביוגרפי, "העשב והחול", פורסם בשנת 1978, בגיל 37. העלילה מתמקדת במשפחה גרמנית שבה הבן ננטש על ידי אימו. הספר הפך לרב־מכר ותורגם לצרפתית (L'herbe et le sable : roman) ולגרמנית. בשנות השמונים והתשעים פרסם שיץ תשעה ספרים נוספים, ביניהם "שושן לבן, שושן אדום" (1988) ו"עד עולם אחכה" (1987). הרומן "שושן לבן שושן אדום" הוא הרביעי מבין ספריו של שיץ, ובעולם הספרות הישראלית יש הרואים בו יצירה בעלת ערך סגולי מיוחד, המעיד על עושר של הישגים אמנותיים.[1] הרומן מגולל את קורותיה של קבוצה המונה שישה ילדים אשר ניצלו משואת יהודי אירופה, והגיעו לישראל בתחילת שנת 1948. לאחר שהות קצרה במחנה עולים הם מובאים למושב ומתפזרים בו בין כמה משפחות מאמצות. שיץ מתאר את פרשת חייהם של הילדים בשלוש שנות שהותם במושב ולאחר מכן, כמו בתמונת פסיפס, כצרור של מסלולי חיים שבורים. הרומן מביע עמדה אירונית, חשדנית, עוינת וזועמת כלפי המפעל הציוני, ולא חוסך ביקורת, לגלוג ועיצוב סטריאוטיפי שלו כממסד קולט. מבחינה זו, ברובד החברתי-אידיאולוגי, אפשר לתפוס רומן זה כפרודיה חתרנית על האפוס הציוני כולו: העלייה, יישוב הארץ, מלחמת העצמאות, הקמת המדינה וגיבוש דמותה בשנותיה הראשונות. דרך ארגונו של הרומן מבוססת על עקרון הקליידוסקופ: מערכת מסועפת של השתקפויות, הכפלות והאצלות שנשזרות למעשה אמנותי מורכב ומרשים.[1]
בנוסף לפעילותו הספרותית הפיק שיץ במהלך השנים סרטים רבים, ושימש כמפיק וכסמנכ"ל שירות הסרטים הישראלי. שיץ זכה בפרסים ספרותיים רבים וספריו תורגמו למספר שפות.
במכון "הקשרים" שבאוניברסיטת בן-גוריון בנגב הקימו בנותיו ארכיון המכיל את כתבי המקור של ספריו ומידע רב לגבי יצירתו הספרותית והקולנועית.
לדוד שיץ נולדו שתי בנות מאשתו הראשונה ציפי שיץ, ובת מחמוטל פרת.
ב-14 ביולי 2017 נפטר שיץ, בגיל 76, לאחר מחלה ממושכת[2].
ספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- העשב והחול (תל אביב: ספרית פועלים, תשל"ח 1978) (תורגם לצרפתית ולגרמנית)
- ההזדמנות האחרונה (תל אביב: ספרית פועלים, 1980) (קובץ סיפורים)
- עד עולם אחכה (תל אביב: זמורה ביתן, 1987)[3]
- ��ושן לבן, שושן אדום (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1988) (תורגם לגרמנית)
- אבישג (תל אביב: עם עובד, 1989) (תורגם לגרמנית)
- יומן הזהב (ירושלים: דומינו, 1991) <סיפור לבני הנעורים> (תורגם לגרמנית)
- שבע נשים (ירושלים: כתר, 1995)
- כמו נחל (תל אביב: ידיעות אחרונות ספרי חמד, 1997)
- שעת החתולים (חבל מודיעין: דביר, 2016) (קובץ סיפורים)
- L'herbe et le sable: roman / David Schütz ; traduit de l'hébreu par Liliane Servier (Paris: Hachette, 1981)
- Gras und Sand: Roman / aus dem Hebräischen von Judith Brüll-Assan und Ruth Achlama (Hildesheim: Claassen, 1992)
- Das goldene Tagebuch / aus dem Hebräischen von Mirjam Pressler (Frankfurt/Main: Ali-Baba-Verlag, 1993)
- Trilogie des Abschieds: Roman / David Schütz ; aus dem Hebräischen von Barbara Linner (Hildesheim: Classen, 1993)
- Avischag: Roman / aus dem Hebräischen von Mirjam Pressler (Hildesheim: Claassen, 1996)
- Das Herz der Wassermelone: deutsch-israelische Erfahrungen / aus dem Hebräischen von Pavel C. Goldenberg. Mit einem Nachwort von Wolf Biermann (Hildesheim: Claassen, 1995) <לא הופיע בעברית>.
פרסים בהם זכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פרס אקו"ם, לסיפור קצר, 1978
- פרס גלי צה"ל, 1979
- פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים על-שם לוי אשכול, 1981
- פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים על-שם לוי אשכול, 1994
- פרס ברנשטיין, 1988
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שרי בן-בנימין. שני פניה של האשה: על המיניות והאימהות ביצירתו של דוד שיץ (תל אביב, 1994) - עבודת גמר לתואר "מוסמך", אוניברסיטת תל אביב, 1994
- אבנר הולצמן. הזיכרון כקלידוסקופ: עיון בספרו של דויד שיץ "שושן לבן, שושן אדום". עלי שיח, חוב' 26 (אביב תשמ"ט 1989), עמ' 69–76 <נוסח מעודכן חזר ונדפס בספרו אהבות ציון: פנים בספרות העברית החדשה (ירושלים: כרמל, תשס"ו 2006), עמ' 588–596
- שרה הלפרין, על יצירתו של דוד שיץ. מחקרים בספרות ישראל: מוגשים לאברהם הולץ / בעריכת צביה בן-יוסף גינור (ניו יורק: בית המדרש לרבנים באמריקה, תשס"ג), עמ' 287–297
- תמר סתר, תו החלוף של דוד שיץ (רעננה : הוצאת למדא - האוניברסיטה הפתוחה, 2023)[4]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דוד שיץ, דף שער בספרייה הלאומית
- דוד שיץ, בלקסיקון הספרות העברית החדשה
- דוד שיץ, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
- ארכיון דוד שיץ באוניברסיטת בן-גוריון
- רשימת הפרסומים של דוד שיץ, בקטלוג הספרייה הלאומית
- דוד שיץ, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
- דוד שיץ, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
- דוד שיץ, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
- הספרים של דוד שיץ, באתר "סימניה"
- רן יגיל, שבע נשים בעקבות מְסַפֵּר. על הפרוזה של דוד שיץ, "בננות Blogs", 30 ביוני 2008
- יגאל סרנה, לאן נעלם דוד שיץ, באתר "ידיעות אחרונות", 29 בנובמבר 2016
- על שיץ בכתבתו של סרנה, בבלוג של סרנה
- תמר סתר, מסבתו קיבל שיץ בירושה את האירוניה החמוצה וההומור הדק, באתר הארץ, 17 ביולי 2018
- רן יגיל, שיץ, במלאות שנה למותו, באתר הארץ, 17 ביולי 2018
- תמר סתר, תו החלוף של דוד שיץ, הוצאת למדא - האוניברסיטה הפתוחה (2023)[5]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 אבנר הולצמן, 'הספרות העברית בעשור החמישי', העשור החמישי: תשמ"ח-תשנ"ח (1998-1988), ירושלים: הוצאת ראובן מס, 2021, עמ' 298-279
- ^ רן בוקר, הסופר דוד שיץ הלך לעולמו, באתר ynet, 16 ביולי 2017
- ^ אמנון אחי נעמי, פתולי המוח ופיתולי המעיים - "עד עולם אחכה" מאת: דוד שיץ; זמורה־ביתן, כותרת ראשית, 8 ביולי 1987
- ^ דף הספר ופרק ראשון
- ^ דף הספר ופרק ראשון