כיבוש חבל הרוהר
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות | |
 | ||||||||||||||||||
| מערכה: תוצאות מלחמת העולם הראשונה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 11 בינואר 1923 – 25 באוגוסט 1925 (שנתיים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | חבל הרוהר, רפובליקת ויימאר | |||||||||||||||||
| עילה | עצירת העברת התשלומים של גרמניה לצרפת עקב משבר כלכלי פנימי | |||||||||||||||||
| תוצאה | תוכנית דוז | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
כיבוש חבל הרוהר (בגרמנית: Ruhrbesetzung) הייתה תקופה של כיבוש צרפתי ובלגי במרכז התעשייתי של העיר דיסבורג בחבל הרוהר של רפובליקת ויימאר שהתרחשה בין 11 בינואר 1923 ועד 25 באוגוסט 1925.
לאחר מלחמת העולם הראשונה לפי הסכם ורסאי גרמניה הייתה צריכה לשלם דמי פיצויים לבעלות הברית וביניהם צרפת במיוחד. לאורך שנת 1922–1923 גרמניה שקעה באינפלציה כלכלית קשה. לאור האינפלציה גרמניה עצרה את שילום הפיצויים בגלל אי יכולתה לעמוד בהם.
ראש ממשלת צרפת, רמון פואנקרה שהיה אנטי גרמני במוצהר דחף את הממשלה הצרפתית לשלוח את הצבא, ובעקבות כך כוחות צרפת פלשו לגרמניה וכבשו את חבל הרוהר, שם הם השתמשו בכוח התעשייה ואוצרות הטבע שרוכזו בעיר דיסבורג לטובתם. בנוסף כוחות בלגים השתתפו גם הם בכיבוש ונהנו אף הם ממשאבי גרמניה. בתוך הכיבוש היו מספר אירועי פגיעה של חיילים צבאיים באזרחי גרמניה, המפורסם שבהם אירע בעיר אסן בבוקר 31 במרץ 1923 בעוד פיקוד צבאי צרפתי קטן השתלט על מפעל המכוניות של קרופ על מנת להחרים מספר כלי רכב. אירוע זה גרם ל-13 מקרי מוות ו-28 פצועים. הכיבוש הסתיים בקיץ 1925. במהלך הכיבוש 130 אזרחים גרמניים נהרגו בידי הצרפתים, ואילו גרמניה לא יכלה להגיב בכוח נגד הצרפתים עקב נטרול כוחה הצבאי של גרמניה.
כתוצאה מהכיבוש ומאי הפעילות הממשלה הגרמנית, רגשות פטריוטים לאומיים פרחו בגרמניה מה שגרם לניסיון הפיכה של המפלגה הנאצית בהמשך השנה.
הכיבוש הצרפתי באזור נמשך למשך שנה וחצי עד שבסופו של דבר חבר הלאומים, ובייחוד בריטניה וארצות הברית לחצו על צרפת לשחרר את חבל הרוהר. פואנקרה הסכים לבסוף והכוחות הצבאיים עזבו את האזור שחזר לידי גרמניה. לאחר מכן[דרושה הבהרה] נוצר הסכם כלכלי לשיפור מצבה של גרמניה הידוע כתוכנית דוז.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי תנאי הסכם ורסאי (1919) שסיים רשמית את מלחמת העולם הראשונה, הגדה המערבית של הריין נכבשה על ידי מדינות ההסכמה, והגדה המזרחית בטווח של 50 קילומטרים מהנהר - שכללה את חבל הרוהר - פורזה (סעיף 42). בנוסף, גרמניה נאלצה לקבל אחריות על הנזקים שנגרמו במלחמה ונאלצה לשלם פיצויים למדינות ההסכמה. מאחר שהמלחמה במערב נערכה בעיקר על אדמת צרפת, עיקר השילומים היו לצרפת. הסכום הכולל שנדרש מגרמניה - 226 מיליארד מארק זהב (1,093 מיליארד דולר ב-2024) - נקבע על ידי ועדת הפיצויים של מדינות ההסכמה. בשנת 1921 הצטמצם הסכום ל-132 מיליארד מארק זהב (באותה עת 31.4 מיליארד דולר; 442 מיליארד דולר בשנת 2024). מאחר שחלק מהתשלומים היו בחומרי גלם, חלק מהמפעלים הגרמניים סבלו ממחסור והכלכלה הגרמנית נפגעה, מה שפגע עוד יותר ביכולתה של המדינה לשלם. צרפת סבלה גם מגירעון גבוה שנצבר במהלך מלחמת העולם הראשונה, שהביא לפיחות של הפרנק הצרפתי. צרפת הסתכלה יותר ויותר על תשלומי הפיצויים הגרמניים כדרך לייצב את כלכלתה.
עקב עיכובים במשלוח השילומים, כוחות צרפתים ובלגים, באישור הבריטים, כבשו את דואיסבורג ודיסלדורף באזור המפורז של חבל הריין ב-8 במרץ 1921. באולטימטום הלונדוני של 5 במאי 1921, ניסו בעלות הברית לאכוף את התשלומים שלהם. תוכנית תשלום עבור 132 מיליארד מארק זהב באמצעות איום לכבוש את הרוהר אם גרמניה תסרב לקבל את התנאים. ממשלת גרמניה של הקנצלר יוזף וירט קיבלה את האולטימטום ב-11 במאי והחלה ב"מדיניות ההגשמה" שלה (Erfüllungspolitik). בניסיון להתאים את התשלומים, היא התכוונה להראות לבעלות הברית שהדרישות הן מעבר לאמצעים הכלכליים של גרמניה.
כתוצאה מכישלון גרמניה לבצע משלוחי עצים בדצמבר 1922, ועדת הפיצויים הכריזה על גרמניה כחדלת פרעון. במיוחד החריד את הצרפתים שמכסת העצים שהגרמנים לא עמדו בה התבססה על הערכת יכולת שהגרמנים עשו בעצמם ולאחר מכן הורידו. בעלות הברית האמינו שממשלתו של הקנצלר וילהלם קונו, שהחליף את יוזף וירט בנובמבר 1922, הכשילה את משלוחי העצים בכוונה כדרך לבחון את רצון בעלות הברית לאכוף את האמנה. רמון פואנקרה, ראש ממשלת צרפת, קיווה לסנקציות כלכליות משותפות אנגלו-צרפתיות נגד גרמניה אך התנגד לפעולה צבאית. אולם בדצמבר 1922, הוא ראה כי הפחם לייצור פלדה צרפתית ותשלומים בכסף כפי שנקבעו בהסכם ורסאי לא משולמים. נציגים צרפתים ובלגים בוועדת הפיצויים דחקו בכיבוש הרוהר כדרך לאלץ את גרמניה לשלם יותר, בעוד הנציג הבריטי העדיף להוריד את התשלומים. הסכסוך הגיע לראש סדר העדיפויות על ידי אי תשלום משלוחי פחם על ידי גרמניה בתחילת ינואר 1923, שהייתה השלושים וארבעה של אי תשלום הפחם בשלושים ושישה החודשים הקודמים. לאחר לבטים רבים, החליט פואנקרה לכבוש את הרוהר ב-11 בינואר 1923 כדי לגבות את השילומים. פואנקרה ידע שזה יעלה לצרפת וגם לגרמניה ואמר לכתבים ב-29 בינואר 1923:
שיתוק תעשיית הכרייה ברוהר עשוי להטיל קשיים על צרפת וגם על גרמניה, אך גרמניה היא המפסידה הגדולה יותר וצרפת תגלה את הסיבולת הדרושה כדי להערים על ממשלת גרמניה. . . . המטלורגיה הצרפתית מוכנה להשעות את כל הפעולות, במידת הצורך, כדי להוכיח לגרמנים שאנחנו ברצינות ומתכוונים להמשיך במדיניות שלנו גם אם אנחנו סובלים גם מהפעולה.
לפי ההיסטוריונית סאלי מרקס, הבעיה האמיתית במהלך ה-Ruhrkampf (המערכה על הרוהר), כפי שהגרמנים כינו את ההתנגדות לכיבוש הצרפתי, לא הייתה אי התשלום הגרמני של משלוחי פחם ועץ אלא קדושת הסכם ורסאי. פואנקרה טען לא פעם בפני הבריטים כי מתן אפשרות לגרמנים להתריס נגד ורסאי בכל הנוגע לפיצויים ייצור תקדים שיוביל לפירוק של שאר הסכם ורסאי. לבסוף, פואנקרה טען שברגע שהשלשלאות שקשרו את גרמניה בוורסאי יוסרו, אין מנוס מגרמניה להכניס את העולם למלחמת עולם נוספת.
כיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין ה-11 ל-16 בינואר 1923, כוחות צרפתים ובלגים בפיקודו של הגנרל הצרפתי ז'אן-מארי דגוט, שמנו בתחילה 60,000 איש ואחר כך תוגברו ל-100,000, כבשו את כל חבל הרוהר עד לדורטמונד.
הצרפתים השתלטו מיד על המנהל האזרחי מידי הגרמנים. על מנת לקבוע את יכולתם של מפעלי ההיתוך והמכרות למלא את השילומים, עברה משלחת בעלות הברית לבקרת מפעלים ומכרות (MICUM) גם עם חיל המשלוח הצרפתי והבלגי. MICUM כללה 72 מומחים צרפתים, בלגים ואיטלקים, רובם מהנדסים. לא לגמרי ברור אם פואנקרה דאג ליותר מסתם מתן פיצויים. לטענת כמה היסטוריונים, הוא חיפש מעמד מיוחד לאזור הריין והרוהר השווה לזה של חבל הסאר, שבו ההשתייכות לגרמניה הייתה פורמלית גרידא וצרפת תפסה עמדה דומיננטית.
ממשלת בריטניה סיווגה את כיבוש הרוהר כבלתי חוקי. ממשלת ארצות הברית גינתה את הכיבוש כ"מדיניות כוחנית" ראויה לגינוי.
התנגדות לכיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכיבוש נתקל במסע של התנגדות פסיבית וגם של אי ציות אזרחי מצד התושבים הגרמנים של הרוהר. הקנצלר וילהלם קונו עודד מיד את ההתנגדות הפסיבית, וב-13 בינואר הצביע הרייכסטאג 283 מול 12 כדי לאשר זאת כמדיניות רשמית. נאמר לפקידים שלא לשתף פעולה עם כוחות הכיבוש, ומשלוחים של תשלומי פיצויים הופסקו. הפגנות נגד הכיבוש פרצו ברחבי גרמניה. הרייכסטאג, שהכיר בכך שלא ניתן לעמוד באופי היוצא דופן של האירוע תוך שימוש באמצעים פרלמנטריים רגילים, העביר חוק מאפשר ב-24 בפברואר. זה העניק לממשלת קונו את הכוח להשתמש בכל האמצעים הדרושים כדי להתנגד לצרפתים, אבל קונו עשה בו שימוש מועט יחסית.
.jpg)
הצרפתים חשבו בתחילה שהם יכולים להשיג את מטרותיהם על ידי פיקוח פשוט על העבודה במכרות ובמפעלי הפלדה. בהתחשב בסירובם של הגרמנים לציית לפקודותיהם, זה התברר כבלתי אפשרי.הם עצרו את מנהיגי השביתות והחלו להביא עובדים משלהם. ניסיונם לשלוח עתודות מוכנות של פחם נכשל כאשר פקידי רכבת ועובדי הרכבת הגרמניים יצאו מהעבודה ובמקומות מסוימים הסירו שילוט מתחנות ותיבות איתות. בעקבות כך, הצרפתים השתלטו על מסילות הברזל ברוהר, אם כי לקח להם מספר חודשים להפעיל אותם כראוי. מצבם של הצרפתים הסתבך עוד יותר בשל העובדה שסינדיקט הפחם הרייני-וסטפאלי העביר את מפקדתו אל מחוץ למחוז הכבוש ובכך משליטת MICUM. הפחם שהוצא מהרוהר ירד לפחות ממה שקיבלו הצרפתים לפני הכיבוש. הגרמנים גם הפסיקו לייבא עפרות ברזל, מה שגרם להפסדים כספיים משמעותיים באזור מכרות הברזל הצרפתים של לורן.
למרות שאלימות קטנה יחסית ליוותה את ההתנגדות הפסיבית, השלטונות הצרפתיים הטילו בין 120,000 ל-150,000 עונשים נגד גרמנים המתנגדים. חלקם כללו עונשי מאסר, אך הרוב המכריע היו גירושים מחבל הרוהר ומאזור הריין לחלק הלא כבוש של גרמניה. בין העצורים היו פריץ טיסן מחברת הפלדה טיסן בגין סירובו לספק פחם וגוסטב קרופ, שערך הלוויה ציבורית גדולה בעקבות תקרית בחברת קרופ שבה נהרגו 13 פועלים שובתים על ידי חיילים צרפתים. קרופ נידון ל-15 שנות מאסר וקנס של 100 מיליון מארק, אך הוא ריצה רק 7 חודשים ושוחרר כשההתנגדות הפסיבית בוטלה. הצרפתים גם הטילו מצור בין הרוהר לשאר חלקי גרמניה. משלוחי המזון, שלא נכללו במצור, הופסקו בכל זאת בצורה כה קשה עד שפונו מהרוהר בין 200,000 ל-300,000 ילדים חסרי תזונה או מורעבים. פעולות חבלה בוצעו הן על ידי לאומנים והן על ידי קומוניסטים. הם פוצצו פסי רכבת וגשרים כדי לעצור את משלוחי הפיצויים לצרפת, תקפו עמדות צרפתיות ובלגיות והרגו לפחות שמונה משתפי פעולה. חלק מכלי הנשק ששימשו את תומכי קבוצות הימין החצי-צבאיות סופקו בחשאי על ידי הרייכסווהר, הכוחות המזוינים הגרמנים של רפובליקת ויימאר. בתקרית חבלה אחת שזכתה לתשומת לב ציבורית רחבה, הוצא להורג הנציונל-סוציאליסט אלברט שלגטר על ידי הצרפתים בשל השמדת קטע מסילת ברזל. הוא הפך לדמות קדושה בגרמניה, בעיקר לאדולף היטלר והנאצים.
בליל יום ראשון, 10 ביוני 1923, נורו למוות שני צרפתים בדורטמונד על ידי אלמונים. בצהריים הטילו כוחות הכיבוש עוצר מ-9 בערב עד 5 בבוקר לתושבי דורטמונד שיצאו לטיול באזור הכפרי שמסביב בלי שהודיעו על הצעד. שישה גברים מדורטמונד ואזרח שווייצרי נורו ללא אזהרה בשובם. בקבורת בני דורטמונד ב-15 ביוני השתתפו 50,000 איש.
מעשי אלימות ותאונות שנגרמו על ידי כוחות הכיבוש גרמו ל-137 הרוגים ול-603 פצועים עד אוגוסט 1924, זמן קצר לפני שההתנגדות הפסיבית בוטלה. הנזקים הכספיים לכלכלת הרוהר שנגרמו עקב הכיבוש נאמדו בין 3.5 ל-4 מיליארד מארק זהב.
סוף ההתנגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנוסף לקריאה להתנגדות פסיבית, הקנצלר קונו וממשלתו התחייבו לתמוך בעובדים השובתים של מפעלים ומכרות. חברות תעשייתיות של חבל הרוהר הסכימו לא לפטר את עובדיהן ולבקש מהם להמשיך לתקן ולתחזק ציוד. הממשלה בתמורה סיפקה לחברות הלוואות בריבית נמוכה ופיצויים ישירים. היא גם שילמה את שכרם של עובדי שירות המדינה שלא עבדו. בין 60 ל-100 אחוזים מכלל השכר ברוהר שולמו בסופו של דבר על ידי הממשלה. מאחר שלא היה לממשלה כל אמצעי אחר לעמוד בעלויות העצומות, היא הדפיסה עוד ועוד כסף נייר. המהלך עזר לעורר את ההיפר-אינפלציה של 1923, במהלכה ירד ערך המטבע של גרמניה, הפאפירמארק, מ-17,000 לדולר האמריקאי בתחילת השנה ל-4.2 טריליון בשיא האינפלציה. המערכת הפיננסית של גרמניה התמוטטה. היו מהומות מזון ברוהר וגל ארצי של שביתות נגד ממשלת קונו, שהתפטרה ב-12 באוגוסט 1923.
הממשלה החדשה של גרמניה, בראשות גוסטב שטרזמן ממפלגת העם הגרמנית, הודיעה על סיום ההתנגדות הפסיבית ב-26 בספטמבר. חודשיים לאחר מכן, הממשלה החליפה את הפאפירמארק ברנטמארק והחזירה את ערכו של המטבע של גרמניה. על מנת להתמודד עם הקריסה הכלכלית מכיבוש הרוהר, עשה שטרזמן שימוש נרחב בחיזוק התעשייה מ-13 באוקטובר.
סוף הכיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
תוכנית דוז[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקנצלר שטרזמן חזר למדיניות ההגשמה שהנהיג יוזף וירט. אולם מטרתו של שטרזמן הייתה לשפר את היחסים הבינלאומיים על ידי מאמץ בתום לב לעמוד בתנאי הסכם ורסאי. הוא הורה לעובדים שובתים לחזור לעבודה והכריז על כוונתה של גרמניה להמשיך לשלם תשלומי פיצויים. המהלכים החזירו מספיק אמון בינלאומי בגרמניה, כך שכאשר שטרזמן חיפש דיונים עם מעצמות הברית שיביאו בחשבון את מה שגרמניה מסוגלת לשלם כלכלית, ועדת הפיצויים הקימה את ועדת דוז, בראשות הכלכלן האמריקני צ'ארלס דוז. היא המליצה להפחית את סך הפיצויים ל-50 מיליארד מארק מ-132 מיליארד מארק. גרמניה גם קיבלה הלוואה של 800 מיליון מארק זהב, הממומנת בעיקר על ידי בנקים אמריקאים.
ראש ממשלת בריטניה מטעם הלייבור, רמזי מקדונלד, שראה בנתון של 132 מיליארד בלתי אפשרי עבור גרמניה לשלם, לחץ בהצלחה על ראש ממשלת צרפת, אדואר אריו, לעשות סדרה של ויתורים לגרמניה. הדיפלומט הבריטי סר אריק פיפס העיר כי "ועידת לונדון הייתה עבור הגבר הצרפתי ברחוב סיוט אחד ארוך, כאשר ראה את מר אריו נוטש בזה אחר זה את הנכסים היקרים של השליטה הצרפתית בוועדת הפיצויים, זכות לסנקציות במקרה של מחדל גרמני, הכיבוש הכלכלי של הרוהר, מסילת הברזל הצרפתית-בלגית Régie, ולבסוף, הכיבוש הצבאי של הרוהר בתוך שנה". גם בלחץ פיננסי אנגלו-אמריקאי כבד - ירידת ערך הפרנק גרמה לצרפתים להיפתח ללחץ מוול סטריט והסיטי של לונדון - הסכימו הצרפתים לתוכנית דוז. לאחר אישור הרייכסטאג הגרמני, התוכנית נכנסה לתוקף ב-1 בספטמבר 1924. הנטל הכספי על גרמניה הוקל, ויחסיה הבינלאומיים השתפרו.
נסיגה צרפתית ובלגית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-3 בספטמבר 1924, הנציבות העליונה של ריינלנד בין בעלות הברית החזירה לגרמנים את השליטה במינהל המקומי ובכלכלה. ניתנה חנינה, ורוב הסימנים החיצוניים של הכיבוש נעלמו ברובם מעיני הציבור. החיילים הצרפתיים האחרונים פינו את דיסלדורף ודואיסבורג יחד עם הנמל החשוב של העיר בדיסבורג-רוהררוט ב-25 באוגוסט 1925.
תגובה בינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפלישה הצרפתית לגרמניה עשתה רבות כדי להגביר את האהדה לרפובליקה הגרמנית ברמה הבינלאומית, אם כי לא ננקטה כל פעולה בחבר הלאומים מאחר שהכיבוש היה חוקי מבחינה טכנית על פי חוזה ורסאי. בעלות בריתה של צרפת פולין וצ'כוסלובקיה התנגדו לכיבוש בגלל קשריהן המסחריים עם גרמניה ודאגתם שהפעולה תדחוף את גרמניה לברית קרובה יותר עם ברית המועצות.
כאשר ב-12 ביולי 1922 דרשה גרמניה מורטוריום על תשלומי הפיצויים, התפתחה מתיחות בין ממשלת צרפת של פואנקרה לממשלת הקואליציה של דייוויד לויד ג'ורג'. מפלגת הלייבור הבריטית דרשה שלום וגינתה את לויד ג'ורג' כעושה צרות. היא ראתה בגרמניה את המרטיר של התקופה שלאחר המלחמה ואת צרפת כנקמנית והאיום העיקרי על השלום באירופה. המתיחות בין צרפת לבריטניה הגיעה לשיא במהלך ועידה בפריז בתחילת 1923, אז הקואליציה בראשות לויד ג'ורג' הוחלפה על ידי השמרנים. מפלגת הלייבור התנגדה לכיבוש הרוהר לאורך 1923, אותו דחתה כאימפריאליזם צרפתי. מפלגת הלייבור הבריטית האמינה שניצחה כאשר פואנקרה קיבל את תוכנית דוז ב-1924.
למרות חילוקי הדעות שלו עם הממלכה המאוחדת, פואנקרה ביקש לשמר את ההסכמה האנגלו-צרפתית ומיתן את מטרותיו במידה מסוימת. המטרה העיקרית שלו הייתה לזכות בהמשך תשלומי הפיצויים מגרמניה. שיטותיו הבלתי גמישות ואישיותו הסמכותית הביאו לכישלון הדיפלומטיה שלו. לאחר שהקואליציה של פואנקרה הפסידה בבחירות לבית המחוקקים בצרפת ב-1924 לקואליציה בראשות הרדיקלים של אדואר אריו, החלה צרפת לעשות ויתורים לגרמניה.
לדברי ההיסטוריונית סאלי מרקס, כיבוש הרוהר "היה רווחי ולא גרם להיפר-אינפלציה הגרמנית, שהחלה ב-1922 והתגברה בגלל התגובות הגרמניות לכיבוש הרוהר, וגם לא להתמוטטות הפרנק ב-1924, שנבעה מהפרקטיקות הפיננסיות של צרפת ואי תשלום פיצויים". מרקס טוענת שהרווחים, לאחר עלויות הכיבוש של רוהר-ריינלנד, היו כמעט 900 מיליון מארק זהב.
פוליטיקה גרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שהממשלה בברלין הכריזה על קץ להתנגדות הפסיבית לכיבוש הרוהר, ממשלת בוואריה הכריזה על מצב חירום ומינתה את ראש ממשלתה לשעבר, גוסטב פון קאהר, לנציב המדינה בעל סמכויות דיקטטוריות. בתגובה, נשיא גרמניה פרידריך אברט הנהיג מצב חירום בכל המדינה והעביר את הכוח הביצועי לשר ההגנה אוטו גסלר. קאהר ושני מקורבים דגלו בצעדה לברלין כדי להפיל את הממשלה, אך ב-8 בנובמבר 1923 פרצו אדולף היטלר וחברי המפלגה הנאצית לפגישתם והחלו את הפוטש במרתף הבירה. הם הצדיקו את הניסיון, שהביא להם לראשונה תשומת לב ציבורית רחבה, בין השאר בשל ה"כאוס" שנגרם כתוצאה מכיבוש הרוהר.
הכיבוש הצרפתי של הרוהר האיץ את עליית מפלגות הימין. קואליציית המרכז-שמאל השלטת הוכפשה בשל חוסר יכולתה להתמודד עם המשבר, בעוד שהמפלגה הקומוניסטית של גרמניה, השמאלית הקיצונית נותרה בלתי פעילה במשך רוב התקופה בהנחיית הפוליטביורו הסובייטי והקומינטרן. מבולבלים מהתבוסה במלחמה, ייסדו השמרנים בשנת 1922 קונסורציום של אגודות לאומניות, Vereinigten Vaterländischen Verbände Deutschlands (VVVD, "האגודות הפטריוטיות המאוחדות של גרמניה"). המטרה שלהם הייתה ליצור חזית מאוחדת של הימין. באקלים של התנגדות לאומית נגד פלישת הרוהר הצרפתית, הגיע ה-VVVD לשיא כוחו. הוא דגל במדיניות של מונרכיזם בלתי מתפשר, קורפורטיזם והתנגדות להסכם ורסאי. עם זאת, הוא חסר אחדות פנימית וכסף ולכן מעולם לא הצליח לאחד את הימין. האיחוד התפוגג עד סוף שנות ה-20, כאשר המפלגה הנאצית התחזקה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- כיבוש חבל הרוהר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
