לשון חז"ל מארמית: תותב, שהיא הצורה הארמית של תושׁב (בחילופי ש־ת מהאות הפרוטו־שמית ṯ). 'תושב' מתאר מישהו או משהו שיושב במקום מסוים אך מעיקרו לא שייך למקום,[1] כמו בשימוש ”גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם“ (בראשית כג, פסוק ד),[2] בדומה לאיבר שיושב במקום אך מעיקרו לא היה שייך שם.