”הוי המתאוים את יום ה' למה זה לכם יום ה' הוא חשך ולא אור, משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאור יש לאמר תרנגול (המצפה לתחילת האור) לעטלף (המצפה לסיום האור...), אני מצפה לאורה, שאורה שלי היא ואתה למה לך אורַן?“ (בבלי, מסכת סנהדרין – דף צח, עמוד ב)
בשפה החיתית המילה אור (ur) פירושה: לשרוף, לוחמה.[1] השוו: "חֶרֶס כְּדֵי לַחְתּוֹת בּוֹ אֶת הָאוֹר" (תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק ח').
הרבה לפני התופת של דנטה אליגיירי דרשה הספרות המדרשית הפסוק: ”אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן, וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלִָם“ (ישעיהו לא, פסוק ט) ככזה שמתאר את גיהנום, ככתוב: ”נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים ותנא דבי רבי ישמעאל אשר אור לו בצ��ון זו גיהנם, ותנור לו בירושלים, זו פתחה של גיהנם. אמר בדבי רבי יוחנן בן זכאי שתי תמרות יש בגי בן הנום ועולה עשן מביניהן וזו היא ששנינו ציני הר הברזל כשירות וזו היא פתחה של גיהנם “ (בבלי, מסכת עירובין – דף יט, עמוד א).
מופיע במקרא גם בצורת פועל "תאירו": המקביל לפועלי: "תדליקו" (נגזרת השורש: ד-ל-ק): ” וְלֹא־תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם “ (מלאכי א, פסוק י).
”עַל-כֵּן בָּאֻרִים, כַּבְּדוּ יְהוָה בְּאִיֵּי הַיָּם“ (ישעיהו כד, פסוק טו) במערב ובים התיכון היו מקומות פולחן של אנשי צור בראשי ההרים שבאיים שעליהם השיאו משואות והציבו מגדלורים.